בין מחאה למאבק

מחאה שואפת לתיקון. מאבק שואף לבנייה מחדש. מחאה פונה אל המערכת בבקשת רשות. מאבק נוטל אחריות – גם כשאין לו לגיטימציה. מחאה נוטה להתפשר בשם האפשרי. מאבק מתעקש בשם הבלתי־מתפשר — ומסרב לוותר גם כשזה קשה, גם כשזה מסוכן.

כאשר מחאה הופכת לריטואל – כשהיא נגררת שוב ושוב לאותן צעדות קבועות, לסיסמאות שכבר איבדו את עוקצן; כשהיא ממחזרת דרישות צפויות, נוחות, לא מאיימות – היא חדלה מלהיות כוח משנה, ומתחילה לתחזק את הקיים. היא הופכת ללוויה שקטה של התקווה. לא שיבוש של הסדר — אלא חלק מהשגרה שלו.

מאבק, לעומת זאת, אינו מחפש להשיב אמון שאבד. הוא שואל: כיצד התאפשר מלכתחילה אותו אמון במבנים שקרסו? הוא לא מנסה להחזיר אותנו למסלול. הוא חושף את מה שצריך היה לראות כל הזמן: שהמסלול כולו תוכנן לשם הדרה, שליטה, הכפפה ואלימות ממוסדת. ולכן אין טעם בשיקום — רק ביצירה מחדש של סדר מוסרי, של עקרונות פוליטיים, של מרחב חברתי שראוי לו.

צריך להבחין בין פוליטיקה לבין אקט פוליטי. פוליטיקה היא משחק בתוך גבולות קיימים, לעיתים צפופים מדי, לעיתים חונקים.

אקט פוליטי פורץ מהם — לא מתוך אנרכיה, אלא כדי להציב גבולות צודקים יותר. מחאה לעיתים קרובות רק נראית כמו פעולה. היא רועשת, אך לא מזיזה דבר. היא נותרת בתחום "המותאם", "החוקי", "המאושר מראש". ולעתים, בלי משים, היא מקבעת את הקיים, מתמסדת, מתרגלת, מתרצת. היא מתמכרת לתחושת המעשה — בלי תוצאות.

לעומת זאת, אקט פוליטי אמיתי מייצר טרנספורמציה. הוא לא מבקש נוחות — אלא מערער עליה. הוא מסוכן, משבש, מייצר אי־נחת. ברגע שהוא מתרחש — המציאות כבר לא יכולה להישאר כשהייתה. זה לא עוד מחאה — זו שפה אחרת, זו הצעה לחיים אחרים. זה מרחב חדש של תודעה. של תקווה. של כיוון.

רוזה פארקס

הכישלון של זמננו אינו שגיאה בודדת, לא תקלה זמנית, לא עיוות חד־פעמי. זו קריסה כוללת של מבנה רקוב:

•  שבו החוק משרת את הכוח במקום להגן על הצדק.

• שבו מוסדות המדינה אינם גשר בין אזרחים — אלא מבצר של היררכיות.

• שבו אלימות לא רק נסלחת, אלא זוכה להלבנה מוסרית.

• שבו שתיקה הפכה לא לצניעות, אלא לאטימות מוסרית.

• שבו עיקרון השוויון מוצג כהצהרה ריקה, ומתנפץ מול "מורכבות" שמתפקדת כהצדקה קבועה לדיכוי.

• שבו החוק מגן על הפושעים ומתעלם מקורבנותיהם.

• שבו מדיניות צבאית נעטפת בטרמינולוגיה מוסרית — בזמן שמטרותיה הרסניות.

• שבו ערך הדם מומר לחשבונאות של לאום ומעמד.

• שבו האקדמיה מדברת על "איזונים", והתקשורת על "טון", כשברקע האתיקה נרמסת ונשכחת.

לכן, אקט פוליטי אינו מצטמצם ל"פעולה חוקית". לעיתים, החוק עצמו הוא החסם שמונע צדק. רוזה פארקס, גנדי, מרטין לותר קינג — לא ביקשו אישור לפעול. הם עברו על החוק כדי לחשוף את העיוות המוסרי שבו. כפי שכתב קינג מבית הכלא: "על אדם להפר חוקים שאינם צודקים."

מאבק פוליטי רדיקלי לא מסתפק בוועדות חקירה, לא מחפש טלאים של תיקון או סמלים של פיוס. הוא דורש לפרק את המנגנון — זה שאִפשר את העוול – ולהקים תחתיו מערכת אחרת לגמרי. לא ללטש את המכונה — אלא להחליף אותה.

ההבחנה כאן איננה טקטית בלבד — היא מהותית. מחאה ניתנת להכלה בתוך גבולות השיטה; מאבק מבין שהשיטה עצמה חוסמת את האפשרות לצדק. ולכן הוא חוצה גבולות, לא כדי לפרוע — אלא כדי לנסח גבולות חדשים. הוא מפר את כללי המשחק, כדי ליצור משחק אחר לגמרי.

אין עוד מה להציל מהסדר הישן. העבר, שבעינינו נדמה כיציב, התגלה כמתפורר. לא רק הנהגה כשלה — אלא השיטה כולה. והיא לא ראויה לשיפוץ — אלא לביטול. היא לא צריכה תיקון — היא צריכה להיגמר.

העבר אינו יעד לשחזור — הוא מקור הכישלון: כישלון מוסרי, כישלון חברתי וכישלון פוליטי.

לכן כל ניסיון לשחזרו — הוא שימור של הריקבון. הבחירה הדרושה כעת איננה בין ימין לשמאל, או בין גרסה אחת של אותו סדר ישן לאחרת. זו בחירה בין המשך לבין התחלה. לא תיקון — אלא בריאה: יצירת שפה אחרת, סדר אחר, חיים אחרים.

לא כדי לשחזר מדינה שהתמוטטה – אלא כדי להקים דבר שמעולם עוד לא נבנה.

---

סאווסן מסארווה – מעצבת, אקטיביסטית, מורה ויוזמת חינוכית, פועלת במפגש שבין עיצוב, חינוך ופוליטיקה, ומשתמשת בכלי העיצוב כדי להציב שאלות נוקבות, לערער על מוסכמות, ולעצב עתיד שוויוני ומשותף.