תושבי עזה שינו את המשוואה

תושבי עזה, בדמם ובקורבנם, שינו את המשוואה. הם הפילו את כל המסכות, והציבו את העולם כולו מול המראה. דם זה, הדם הפלסטיני, חשף את שקר זכויות האדם לעיני העמים.

שר החוץ של בריטניה נאלץ לעמוד ולומר דברים שלא שמענו מפי אף שר חוץ ערבי – ואפילו לא דמיינו לשמוע. מדובר בבריטניה של הצהרת בלפור, זו שנתנה את הבסיס להקמת הישות הזו. ודווקא ממנה קם קול האומר: איננו יכולים עוד לשתוק, יש לשים סוף למתרחש, יש להפסיק את המלחמה, על נתניהו להפסיק את הפשע – עמדה שאינה פשוטה כלל, במיוחד לאור העובדה שהמערב הוא זה שמספק לישראל את ההגנה והכיסוי לפשעים אלה במשך כל הזמן.

 לאחרונה, גם ספרד מאיימת בסנקציות נגד ישראל. בסוכנות הידיעות הצרפתית AFP דווח כי בצל האיום של בריטניה, צרפת וקנדה, גם שר החוץ הספרדי קורא לשקול סנקציות על ישראל - כדי "לכפות" עליה לעצור את התקיפה שלה בעזה: "אין לה שום מטרה".

זהו אירוע דרמטי. כאשר בריטניה, צרפת וגרמניה – במיוחד גרמניה, שהיא ספקית הנשק השנייה לישראל אחרי ארצות הברית – עוצרות את מכירת הנשק, אין מדובר באירוע שגרתי. מנועי טנקי המרכבה כולם תוצרת גרמניה. כאשר מופסקת אספקת הנשק לישראל, מדובר בצעד חריג מאוד. כאשר חברי פרלמנט עומדים ואומרים שזה לא מספיק, שיש לנתק את היחסים המדיניים והכלכליים, ולהטיל סנקציות על מנהיגי ישראל – יש לכך משמעות עצומה.

המצב הבינלאומי המתגבש כיום עשוי להוות בסיס לעמדות רעיוניות ופוליטיות מוצקות. עד כה, ראה המערב בישראל את המוצב הקדמי לשמירה על האינטרסים שלו. אך כעת, מתברר שמלחמה זו – למרות ההרס והמוות שהיא מביאה – אינה משיגה את יעדיה. ישראל לא הצליחה למוטט את חמאס ולא את שאר מוקדי ההתנגדות האזוריים.

 הדוגמה הבולטת לכך היא העימות בין תימן לארצות הברית, שהוביל להידרדרות ולנסיגה אמריקנית. ארה"ב מתחילה להתנתק מהחזית הישראלית, בידיעה שתימן לא תנתק את עצמה מחזית עזה. זהו שינוי היסטורי יוצא דופן, אשר השלכותיו ניכרות כבר עתה. אנחנו עדים לתחילת המהפך בעמדות המערב כלפי ישראל: דעת הקהל בישראל עצמה מתקשה להגן עליה, והצבא חדל להילחם בהתלהבות. זהו שינוי עמוק שנולד מדמם של תושבי עזה והעם הפלסטיני.

 שלושה עניינים עולים מכך:

 1. דעת הקהל הישראלית: תחת לחץ הטילים התימניים, שמגיעים כמעט לכל נקודה בישראל, מעבירה תימן מסר: מדינתכם אינה מסוגלת להבטיח לכם ביטחון. חייכם רוויים פחד ואיום. תחילה, 97% מהישראלים תמכו במלחמה, אך התמיכה הזו נשחקה וכעת רוב הציבור מתנגד לה.

2. הצבא איבד את רוח הלחימה: אין די חיילים או קצינים. קיים מחסור חמור, מערך המילואים אינו מספיק – שליש ממנו מגויס ומתלונן. הם שקועים במלחמה שנה וחצי, וכדי להשתחרר נדרש למצוא להם מחליפים. מחצית מהמועמדים האפשריים מסרבים לשרת. המשמעות: כ-75,000 חיילים ייעדרו מהמערך הצבאי.

 3. לו היה לישראל סיכוי לנצח – רוב הישראלים היו תומכים, והיו חוגגים על חורבות עזה ודם תושביה. אך המצב שונה.

למרות הדיכוי מצד ממשלות העולם, הרחובות בעולם סוערים ותומכים בעזה ובפלסטין. כושר הסיבולת של מדינות העולם כלפי ישראל הולך ואוזל. ברגע שנחתמה הפסקת אש בין ארה"ב לתימן, הפרשנות היא גם הפסקת תמיכתה של ארה"ב בישראל באמצעות לחץ צבאי על תימן, בלי תנאי שמחייב את תימן לעצור את הירי וניהול זירתה נגד ישראל למען הטלת לחץ צבאי כדי להשיג עסקה בעזה. 

איור: אחמד ח'לף

 ישראל מיצתה את כל הזמן שהעולם נתן לה, וכעת היא מצטיירת ככישלון מוחלט. היא מתעקשת להמשיך במלחמה חסרת אופק, כשהציבור שלה, צבאה ובעלות בריתה כבר לא תומכים בה.

 חמאס – אמנם לא הורסת כמו ישראל ולא הורגת כמוה – ממשיכה באסטרטגיית התשה, סופגת את המכות הישראליות, ולצדה עומד העם בעזה. הסיבה: ישראל לא מציעה כל חלופה מדינית. היא מבקשת להפיל את חמאס, ליישב את האזור מחדש ולשלול כל אפשרות לפתרון – ואף את עצם קיומה של מדינה פלסטינית. לכן, תושבי עזה אינם רואים שום חלופה פרט לחמאס ולנשקם.

 ההימור על הזמן במטרה להתחמק מעסקה תם. הספירה לאחור החלה.

ישראל ניצבת בפני מציאות קשה: דעת הקהל משתנה, הצבא מתפורר, ודעת הקהל העולמית הופכת לכוח פוליטי אדיר, שכבר כפה על מספר ממשלות להפסיק את מכירת הנשק לישראל. קולות גוברים דורשים סנקציות, ניתוק יחסים והחרמת ישראל.

העולם הערבי טרם הרים קולו – בשל תנאיו הנתונים תחת שליטה אמריקנית אימפריאליסטית – אך תירוצים אלו אינם מתקבלים עוד.

העניין גדול הרבה יותר ממלחמת נתניהו – מדובר בפרויקט הקיום של כל החזון הציוני בארץ. נתניהו שואב את כוחו מהמלחמה: אם תופסק, וחמאס ימשיך להחזיק בנשק – המשמעות היא כישלון ישראל בהסרת האיום. והדבר עלול להביא איום חדש בכל מקום הנמצא תחת שליטה צבאית ישראלית – עניין של זמן בלבד.

 ישראל ניצבת מול אתגר קיומי. העניין אינו במספרי ההרוגים או ההרס. הניצחון הוא ביכולת להסיר את האיום – והדבר לא הושג, לא בלבנון ולא בעזה.

 תושבי עזה חוזרים להריסות – ואילו תושבי ישראל אינם חוזרים לדרום או לצפון. זהו כישלון אסטרטגי של ישראל, שמאבדת את משקלה המדיני בעולם. המערב מחמש אותה, מממן אותה, ונמנע מלהסתבך בעצמו בזירה – ישראל היא השער, המשאב, הזרוע של המערב לכפות סדר קולוניאלי סמכותני.

כישלונה של ישראל לשלוט בעזה הוא כישלון של החזון הציוני-ישראלי כנציגות מקומית של המערב הקולוניאלי.

כיום ניכרים סדקים בכל המישורים – בחברה, בצבא, בפוליטיקה, בכלכלה, ובדעת הקהל העולמית. האם ניתן לשקם את כל אלה? אין שום ערובה לכך.

הפלסטינים נפגעו בגופם – אך פצעי הגוף ניתנים לריפוי. ישראל נפגעה בנפשה – והפגיעה בנפש היא הרסנית יותר לטווח הארוך, ומותירה צלקות לאורך הדרך שלא תמיד ניתנות ניתנת לריפוי.

---

מג'ד אסדי הוא אמן פלסטיני, שמתעקש על התקווה של מחר.