למה פלסטינים שונאים צבע צהוב?

מעבר לגדר, במקום שהמשטר הישראלי לא כל-כך אוהב שאנחנו מסתכלים, מתנהלים חיים אחרים - חיים שבהם מדינת ישראל שולטת ביד חזקה במיליוני בני אדם, בפרטים הקטנים והגדולים של חייהם. שם מותר להיכנס לאנשים הביתה בלי פיקוח משפטי או אחר, מותר  לקחת אנשים מהבית ולהעלים אותם, מותר לסגור אנשים ביישוביהם כך שאין יוצא ואין בא, מותר לקלל, להכות, להצית, לגנוב - ואין אף אחד שיטפל בפשעים האלה. נהפוך הוא, הפושעים, התוקפים - כלומר, המתנחלים - מקבלים גיבוי מהמדינה באמצעות הצבא. המזרח הפרוע.

איריס גור מספרת על בוקר אחד כזה, שבו פשוט "שתו לה" חצי יום, סתם. תארו לכם שכך היה נראה היומיום שלכם.

אילה שלו, עורכת זה עלינו

---

למה פלסטינים שונאים צבע צהוב? / איריס גור

מנסיונכם במחסומים, אשמח להצעות איך להעביר את הזמן בלי להשתגע ואיפה עושה פיפי? 

את השאלה הזו שלחתי לחברים פלסטינים כשמצאתי את עצמי יושבת במכונית במשך חמש שעות! כן, כן, חמש שעות בתור ארוך של מכוניות מחכה לתורי לעבור את המחסום ולהמשיך את הדרך הביתה.  

למשך חמש שעות, היתה לי "הזכות" להרגיש חלקיק מתוך שגרת החיים של הפלסטינים שגרים מעבר לקו הירוק. מודה באשמה, בחרתי לעבור מרצוני החופשי, באישור גורם צבאי, לשטח שנמצא מעבר לשלט האדום שאומר שהכניסה לישראלים אסורה, למשמרת של נוכחות מגנה שתושבי הכפרים זקוקים לה כדי להתגונן מתוקפנות המתנחלים הבלתי פוסקת. אף גורם אחר לא מספק להם את הדבר הבסיסי הזה, חיים בביטחון בבתיהם. ואכן יממה קודם, הצלחתי לעבור רק אחרי משא ומתן לא קצר עם מפקדת המחסום, בחורה צעירה, מאובזרת היטב מכף רגל ועד קסדה, מדי לחימה, רובה ומבט עייף ומשועמם.  

הלילה עבר בשקט יחסי, המשמרת הבאה הגיעה ואנחנו, שתי נשים ישראליות יוצאות לדרך חזרה הביתה.

שלושה ק"מ בערך לפני המחסום, אני קולטת את טור המכוניות העומדות. למודת ניסיון פקקים בכבישי ישראל, אני חושבת לעצמי, לא נורא, חצי שעה גג שעה ואנחנו עוברות וממשיכות כל אחת לדרכה. אני דרומה, חברתי צפונה.  

השעה 9:00, 23 מעלות, מאחורי כבר עומדת משאית ומאחוריה עוד מכונית פרטית, מרגע לרגע אני רואה במראה את הטור הולך ומתארך. הדקות עוברות ואנחנו לא זזות, אני שמה לב שאף מכונית לא עוברת, לא החוצה ולא פנימה. המחסום נמצא במרחק ראייה ואני מנסה להבין אם הוא פתוח או סגור. בעיקרון המחסום מאוייש חיילים 24/7 ואמור לאפשר מעבר החל מהשעה 3:00 לפנות בוקר ועד 21:00. אבל במציאות, אין לדעת מתי פתוח ומתי סגור, העדכונים עוברים בקבוצות הווסטאפ של הפלסטינים.

בגדה המערבית פזורים קרוב ל 300! מחסומים בין ובתוך הערים והכפרים הפלסטינים. לרוב המוחלט של המחסומים אין שום קשר או חיבור לשטח ישראל. חלקם סגורים קבוע, בעיקר מאז ה-7 באוקטובר, 2023, חלקם נפתחים לעיתים לזמן מוגבל, חלקם מאוישים על ידי חיילים ונפתחים לפי החלטת המפקד במקום ובאלו ניתן לראות את התורים הארוכים הממתינים לבדיקה ואישור מעבר.   וזה בתוך שטחי הרשות, זוכרים, כן? לא מדובר בגבול בין שתי מדינות. צהוב הוא הצבע השנוא על הפלסטינים כי זה הצבע של המחסומים.  

אני יוצאת מהאוטו, לחלץ עצמות, לזוז קצת, מנסה להבין מיושבי המכוניות האחרות מה הם חושבים על הסיטואציה. "מין אללה" עונה לי אחד מהם במבט של ההשלמה עם המצב. ככה זה כל יום? אני שואלת. כמעט כל יום, שישבת פחות, הוא עונה. הדיכוי הופנם, אני חושבת לעצמי. איך הם עומדים בשיבוש החיים הזה, בחוסר הוודאות התמידי, היומיומי, שבו הם אף פעם לא יכולים לדעת אם יגיעו למחוז חפצם או מתי? איך אפשר לנהל ככה שגרת חיים?

אוו, נראה שמשהו זז. משאית מגיעה מהכיוון השני ומצליחה להתגנב לתור. הנהג מביט במין חצי חיוך ניצחון של "עברתי" וחצי חיוך של השתתפות בצער על יושבי המכוניות.  

עוד שעה עוברת ומתחילים לזוז גם מהצד שלנו. איזו שמחה, כל מכונית שעוברת, אנחנו מתקדמות בכמה מטרים. חברתי מודדת זמנים, למכונית עם לוחית רישוי לבנה, פלסטינית, לוקח בין 10 ל-15 דקות במחסום. לפעמים מסמנים לנהג לצאת מהרכב כשהוא ליד קוביית הבטון. הוא יתבקש להרים חולצה, לעשות סיבוב, ואז יתקדם לאט לכיוון המחסום, לבדיקה, ורק אחר כך יחזור לאוטו ויתקדם איתו. לפעמים קודם מתקדמים עם האוטו ואז מוציאים את כל הנוסעים מהמכונית, בודקים את המכונית, בודקים תעודות ועוברים.   ושוב – מדובר על שגרה יומיומית, לא בוצע אף פשע, אין חשודים במקום. מכונית עם לוחית צהובה, 2 דק'. בין לבין, הפסקה של כמה דקות.  

השעות עוברות, כבר 12:00, חם נורא בחוץ, אין שום צל בסביבה, המזגן באוטו עובד כבר שעות. אני חושבת על בזבוז הדלק, זיהום האוויר, אבל אין סיכוי שאני סוגרת את המזגן. הטמפרטורות עולות, בחוץ כבר 33 מעלות, ההתקדמות איטית עד לא קיימת. מדי פעם מישהו  מתייאש ומסתובב אחורה. גם הוא כנראה הבין שהיום כבר לא יגיע לעבודה בשעה הגיונית, או לתור שקבע אצל הרופא, או כל תכנית אחרת שהיתה לו. גם אני מבטלת את כל הפגישות שקבעתי, שום סיכוי להגיע בזמן. מדי חצי שעה אני יוצאת לסיבוב הליכה, להניע את עצמי וגם להציץ בנהגים אחרים. יש כאלה שיושבים באוטו, יש כאלה שיושבים מחוץ לאוטו, מחפשים קצת צל מתחת למשאיות. כמעט כל המכוניות עם לוחית רישוי לבנה של הרשות הפלסטינית, מעט מכוניות עם לוחית צהובה, פלסטינים אזרחי ישראל, אולי היו בביקור משפחה. מכל סיבוב כזה אני חוזרת מהר למזגן באוטו.  

אני מתחילה להרגיש לחץ בצידי הראש, הבטן מציקה לי, המוח מתמוסס לאט.  

בא לי לצרוח על מישהו. ומסביב דממה. עשרות בני אדם, אולי מאות, ושקט מוחלט.  

איך הם ככה בשקט? החברה שואלת.  

מה יעשו?! ככה זה, כמו אישה מוכה, מתרגלים למכות. מבחינתם, העיקר לעבור עוד יום, העיקר לא להיעצר, לא לחטוף מכות ובטח לא כדור ברגל או בראש.  

זהו. הגיע תורי. אני מחכה ליד קוביות הבטון לסימן של החיילת להתקדם. אני קולטת את המתח בגוף שלי, שרק אבין את הסימן שלה. אתמול כשהתקדמתי למחסום לפני הסימן, כוונו אלי נשקים משני כיוונים. זה היה רגע מפחיד.

תעודת זהות בבקשה. איפה היית? מתי נכנסת? סעי.  

אני בדרך הביתה, למקלחת וקפה קר.  

משאירה מאחוריי מיליוני בני אדם סגורים מאחורי מחסומים, מנועים מחופש תנועה, מנועים מחיים.

---

איריס גור היא פעילת זכויות אדם ומנהלת בית ספר לשעבר.