מה עכשיו?

אז הנה, יש הסכם הפסקת אש, שיש שאפילו קוראים לו "שלום", וטראמפ, הבסטי החדש שלנו, עוד אומר שהוא לנצח; והחטופים החיים חזרו סופסוף הביתה, והחללים גם הם מגיעים לאט לאט, להיקבר בידיים אוהבות ולבבות שבורים. לכאורה, אחרית הימים. ובכל זאת, המועקה לא פוסקת, התחושה, מעבר להקלה העצומה על חזרת החטופים, ממשיכה להיות שילוב של אימה והתגוננות, לפחות למי שמוכן להסתכל על התמונה הגדולה, וה"אי אפשר ככה יותר" ממשיך להתקיים במציאות של כולנו. תם זנדמן נותן מילים לתחושה הקשה הזאת.

אילה שלו, עורכת זה עלינו

---

מה עכשיו?

תם זנדמן

ביוני 2024, כשזרמו הידיעות על מבצע החילוץ של נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג׳אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו, אני זוכר שהמחשבה הראשונה שלי הייתה: איך אני שונא את הקול השמאלני הבלתי-נסבל הזה שגר לי בתוך הראש.

ארבעה בני אדם שעברו גיהנום ב-7 באוקטובר, נחטפו ונכלאו בתת-תנאים במשך שמונה חודשים של אימה, מחולצים ושבים הביתה בשלום - והבנזונה לא מפסיק לטרטר לך: מלכוד. מלכוד. יש פה מלכוד. אל תשכח שצה"ל טבח במאות חפים מפשע כדי להציל אותם. מלכוד. בני אדם בדיוק כמוהם, שאיתרע מזלם להיות בזמן ובמקום הלא נכונים, ולהיות פלסטינים.

אתה רוצה לשמוח, אבל הקול השמאלן הבוגד הזה לא נותן לך, מונע ממך להדחיק. הלב במלכוד.

אז מה עכשיו?

כל החטופים החיים בבית, גם כל החללים שמיקומם ידוע, או רובם. השמדת עזה נעצרה במופעה האלים והברוטלי ביותר (לא בלי שצה"ל יהרוג כמה עשרות אזרחים ברגע שלפני האחרון, ברגע האחרון וגם בזה שאחריו), אוכל ותרופות מתחילים להיכנס לרצועה.

והקול הזה בראש לא מפסיק לטרטר: המלכוד. המלכוד. אל תשכח את המלכוד.

שזה בלתי-נסבל, כי האמת? אנחנו ברגע טוב, נדיר עד כאב. רגע שבו, לשם שינוי, הסבל הקולקטיבי שקובר את המקום הזה תחתיו הפסיק להיערם, ואפילו הוקל משמעותית. זה לא מסוג הדברים שקורים כאן, ורק על זה אני מוכן לומר תודה לדונלד טראמפ, הפשיסט הנרקיסיסט וההרסני שמחריב את ארה"ב ואת הסדר העולמי כולו. רק על זה אני אומר לשמאלן המנג׳ס שבראש שלי שיסתום, ושיזדיין עם המלכוד שלו. החטופים החיים בבית, הפלסטינים בעזה כבר לא נתונים להשמדה. אין מלכוד, אוקיי?

זהו היום. היום טוב יותר מאתמול, וזאת בעצמה סיבה טובה מספיק בשביל לסתום רגע.

המלכוד הוא, כמובן, מחר.

האופוריה הזאת, ששורה עלינו עכשיו, חונקת. מין חיבוק עוטף, מתקתק ומבושם שלוחש שהכול בסדר, ומעמעם את המציאות שבחוץ.

המלכוד הוא מסע ההכפשה וההסתה נגד החטופים ומשפחותיהם, שלא הולך לשכוך. להיפך. הנרטיב שיפומפם פה הוא הפרדוקס הפופוליסטי הסטנדרטי, לפיו ישראל בו-זמנית ניצחה ניצחון מזהיר (של ביבי), וגם נחלה תבוסה משפילה (באשמת החטופים, ובעיקר המשפחות). הוויה דולורוזה של החטופים סיימה את השלב הפיזי ותעבור לשלב התקשורתי.

המלכוד הוא בתמונת הניצחון שתנועות המחאה והאופוזיציה מנסות גם הן למכור. אני לא מזלזל לרגע במשמעות של המאבק האזרחי שהתחולל פה (למען החטופים ונגד הממשלה בתוך ישראל; למען עזה ונגד ההשמדה מחוצה לה). אבל צריך להכיר בעובדות: נפלנו, ממש במקרה, על הצד הנכון של הכסף הערבי, השחיתות האמריקאית, ונקודת ההצטלבות ביניהם: הנרקיסיזם הממאיר והאימפולסיבי של טראמפ. להסיק מזה על כוחם של האזרחים מול המשטר, האפשרויות שפרוסות בפנינו והדרך הלאה מכאן? זאת אשליה מסוכנת. אנחנו חיים בדיסטופיה גלובלית שהתפלקה לה תופעת לוואי חיובית. שוב: לא לזלזל במאבק, כן להכיר במציאות.

ציור: גבי קוה-צ'ריקובר

המלכוד הוא משטר אוכלי המוות ועוזריהם, שלא הולך לשום מקום. הדרך לפשיזציה כחול-לבן ישרה וסלולה בחסות שנתיים של מלחמת השמדה, והרכבת הזאת יצאה מהתחנה ושועטת קדימה בבטחה על כל נהגיה ונוסעיה החביבים, ממרדכי דוד ועד דוד זיני. ובכלל, כל הדיבורים על "האם יהיו בחירות?" ו"האם הן יהיו חופשיות?" מטשטשים את השאלה המסוכנת יותר: "האם נתניהו יכול לנצח רק בבחירות לא חופשיות?"

המלכוד הוא שהתשובה היא לא. הוא יכול פשוט לנצח, כי הוא טוב בזה וכי, כרגיל, אין מולו אלטרנטיבה רעיונית ברורה מספיק. אין הוכחה טובה לאמת העגומה הזאת מהעדנה המחודשת הרגעית של המילה "שלום", שפרצה בהפתעה גמורה לשיח המיינסטרים הישראלי. לא מתוקף איזו שאיפה לשלום של הציבור הישראלי או של מנהיגיו, אלא הישר מפסגת הימין הקיצוני הפשיסטי מארה"ב, ולתוך חיבוק הדוב המבסוט והציני של פושע המלחמה הנמלט מבלפור. כמו עם שילוב רע"מ בקואליציה, המערכת הפוליטית היהודית כולה חיכתה לאישור מנתניהו בשביל להגיד "שלום", והיא משלמת ותשלם את המחיר.

ולא, יאיר גולן, "היפרדות אזרחית עם אחריות ביטחונית גוברת של ישראל" זה לא "שלום". אין לי מושג מי יועץ התקשורת שהינדס עבורך את הפיגוע הטרמינולוגי הזה, ולמה מישהו אצלנו חושב שאפשר למכור את זה, אבל בבקשה לפטר אותו.

(על התעתוע שבמילה "שלום" עצמה כשמדובר במאבק שמטרתו היא "צדק", בפעם אחרת).

המלכוד הוא בגדה המערבית, שהייתה ונותרה הכדור שהציבור הישראלי ממשיך לסרב לשים עליו את העיניים; שהעיניים של הג׳יהאד היהודיסטי בממשלה ומחוצה לה לא זזו ממנו לרגע; ושמתגלגל בנפילה חופשית מבעיטת הסלמה מכוונת לבעיטת הסלמה ספונטנית, עד הפיצוץ. אולי הפיצוץ הזה יהיה "ה-7.10 הבא", אולי לא, אבל אפשר לדעת בביטחון שתגובה בנוסח השמדת עזה כבר נמצאת בקנה ורק מחכה לתירוץ לסחוט את ההדק.

המלכוד הוא בסוריה, עם כיבוש השטח המופרע, המופרך והלא-מדובר בתולדות ישראל. אני לא יודע מה דעתו של א-שרע ולאן הוא חותר מול ישראל, אבל אני יודע לאן ישראל חותרת. המלכוד הוא בלבנון, שם ישראל הפקיעה את דרום המדינה ומפציצה כל ניסיון לשיקום הכפרים ההרוסים. המלכוד הוא באיראן. אין לי מושג מה המלכוד באיראן, אבל אני בטוח שנתניהו כבר שוקד עליו. ההסלמה היזומה בכל אחת מארבע החזיתות האלה או בכולן ביחד בוא תבוא.

וכמובן, המלכוד הוא בעזה. וכמובן, מי שנתונים במלכוד הזה מעל הכול הם העזתים. עתיד הרצועה לוט בערפל, וההווה הגיהנומי שלה לא הולך לשום מקום. הפרטים היבשים ידועים כולם לגבי המוות, הפציעות, הרס המבנים והתשתיות, פירוק החברה, הרעב, המחלות ועוד שלל פרשי אפוקליפסה. גם ההתבססות המחודשת של חמאס כריבון היא בשורה עגומה.

חשוב להזכיר רק זאת: ישראל תעשה כל שביכולתה על מנת לקבע את זה כסטטוס קוו חדש, במקרה הטוב, ולחזור להשמדה אקטיבית במקרה הרע. אנחנו נראה את כל המאמצים למנוע כניסת כוחות בינלאומיים (או למנוע את הקמתם מלכתחילה), לשבש ולחנוק את כניסת האספקה ואת יצירת התנאים לשיקום, ומעל הכול, לעכב ולהימנע ככל האפשר לסגת מכל מילימטר של שטח.

אנחנו נראה הרג של חמושים ושל אזרחים בשלל תירוצים ("נצפתה פעילות", "תנועה חשודה", "מניעת התעצמות", תבחרו לכם), חימוש מיליציות וחמולות, שיבושים רנדומליים בסיוע ההומניטרי כענישה קולקטיבית על שטות זו או אחרת, מניפולציות עם רשימות האסירים המשתחררים וכו׳.

שואת עזה כאן כדי להישאר. נכון לרגע הזה, ישראל נמלטת בהצלחה מאחריות לפשעים שלה, אבל ההדים שלהם עוד ישובו ויכו בנו משלל כיוונים לא צפויים בשנים הקרובות, וביתר שאת בעשורים הקרובים. העולם השתנה בעקבות המלחמה הזאת.

זה המלכוד. זה ה"מה עכשיו".

וה"עכשיו"? כאמור, טוב יותר מאתמול. הפרק האפל ביותר בתולדות המקום הזה הסתיים.

בתוך הראש, הקול השמאלני המעצבן מוסיף שזה הפרק האפל ביותר - בינתיים. אני אומר לו לסתום.

---

תם זנדמן הוא אקטיביסט יפואי, קמפיינר בארגון "מחזקים" וממקימי מטה השלום של הדמוקרטים.