מי בדרך להחלמה?

אנחנו מכירות הרבה שנים, יעל ואני, ואני יודעת ש"בדרך להחלמה" נותרה אחת העמותות שבמסגרתן עדיין נפגשים ישראלים ופלסטינים. אקטיביזם במלוא מובן המילה. אז ישבנו לדבר על זה קצת.

יעל נוי, מנכ"לית עמותת "בדרך להחלמה", העמותה שמסיעה (בעיקר) חולים פלסטינים מהמחסומים לבתי החולים ובחזרה, כן, גם אחרי ה-7 באוקטובר, וכן, גם בימים האלה שהסתיימו פתאום באותה פתאומיות שהתחילו, שבהם טילים נפלו לכולנו על הראש. תמיד.

"יעל, כמה מילים על עצמך? מאיפה באת ולאן את הולכת?"

"כן... אז אני גדלתי בעלומים, קיבוץ דתי על הגבול, בין נחל עוז לבארי, 4 ק"מ מעזה. אלה היו ימים אחרים, כמובן. לא היו מחסומים ואנשים היו כאן ושם כל הזמן.

בגיל 18 התגייסתי ואז כבר לא חזרתי לקיבוץ. עזבתי גם את הדת, ואני גרה היום בגליל המערבי.

המשפחה שלי היא משפחה דתית.

אנחנו בקשר, חברים ואוהבים, ואני יודעת שאם אצטרך הם יעזרו לי, אפילו שהדעות שלנו כל כך שונות.

זו המשפחה שלי, ובכל זאת, עם כל זה, אבא שלי היה מסיע חולים מעזה ומחברון.

ב-2016 הצטרפתי כמתנדבת לעמותת "בדרך להחלמה".

ב-7 באוקטובר נכנסו מחבלים לקיבוץ שלי, שהוריי עדיין חיים בו, ורצחו 22 עובדים זרים, תאילנדים ונפאלים, היו כמה בני משק שנפצעו קשה בכיתת כוננות, היו בני משק שנהרגו כחיילים, היו קרבות איומים, והקיבוץ פונה למלון בנתניה".

הסיפור של יעל עם עזה התחיל הרבה לפני ה-7 באוקטובר.

היא הצטרפה לעמותה באמצע 2016, ובסוף אותה שנה כבר הייתה מתאמת ההסעות של עזה, תפקיד שאותו מילאה למשך שלוש שנים. "עבדנו מול עמותה עזתית, וכל יום הייתי מקבלת את רשימות החולים שצריכים לצאת, ומתאמת להם הסעות, כולל את עצמי. גם אני הייתי מסיעה", היא מספרת. "הייתה קבוצה של המתנדבים שהסיעו ממעבר ארז, ההתנהלות מול המעבר הייתה מדהימה, בזכות מנהל המעבר שם, שלמה צבאן, והכיוון הכללי היה הרצון לסייע, כי היה ברור לכולם שהחולים מעזה הם ממש זקוקים לעזרה".

"וכל פעם שהיה מבצע או סבב או איך שלא קראו לזה, הייתם מפסיקים עד יעבור זעם?"

"ממש לא. גם בכל מבצע, בכל סבב, לא משנה איזה, החולים היו יוצאים. גם כשהמעבר היה סגור, עדיין, ההומניטריים, החולים, היו יוצאים, ואנחנו היינו שם כדי להסיע בבוקר לבתי החולים לקבלת טיפולים, ולהחזיר אחר הצהריים".

חשוב להגיד באופן מאוד ברור, שהטיפול שמקבלים חולים פלסטינים בישראל הוא לא בחינם. חולים לא יקבלו אישור לעבור את המחסום ללא טופס התחייבות מהרשות הפלסטינית. הרשות הפלסטינית משלמת לבתי החולים, ומבחינתם מדובר בסעיף שנכנס תחת הכותרת "תיירות מרפא".

"וכשקרה ה-7 באוקטובר, מה השתנה?"

"מעבר ארז פשוט נחרב. לא היה מעבר ארז. לפני ה-7 באוקטובר חשבנו שמה שקורה בעזה זה הכי גרוע בעולם, ואז נהיה עוד יותר גרוע. ואני? כעסתי. בשבוע-שבועיים הראשונים, לא יכולתי לדבר איתם, לא יכולתי להרים טלפון. לא הצלחתי לחשוב מה אני יכולה להגיד להם עכשיו. ואני חושבת שדווקא החבר'ה מעזה היו הראשונים שהתעשתו ודיברו, התקשרו אלינו לשאול מה שלומנו, אם אנחנו בסדר, מה שלום המתנדבים..."

"באמת נרצחו ונחטפו מתנדבים שלכם מקיבוצי העוטף, נכון?"

"כן. שבעה. עדי דגן, אלי אורגד, ויויאן סילבר, חיים פרי, חיים כצמן, תמי סוכמן ועודד ליפשיץ". כולם היו מתנדבים שלנו. הלב נשבר".

"באמת נשבר הלב... ומה קורה היום עם החולים מעזה?"

"היום אין בכלל מעבר עם עזה. הכול סגור. היו ילדים שנפטרו בישראל, ושלחו אותם להיקבר בגדה. היו כאלה שהחלימו, שהטיפול שלהם נגמר, אבל הם תקועים בבית חולים. יש כאלה שהחזרנו, אבל לא לעזה, אלא לגדה. מעזה אין יוצא ואין בא".

"ומה קרה עם החולים מהגדה בעקבות ה-7 באוקטובר?"

"תראי, מצד אחד, בהתחלה, אולי בשבועיים הראשונים היו פחות נסיעות. מצד שני, ב-8 באוקטובר, בבוקר, לקחנו ילד חולה מג'נין לטיפול בבית חולים. אנחנו המשכנו. לא עצרנו ליום אחד".

כולנו עושים את זה, כי זה מה שאנחנו רוצים לעשות

"היו מתנדבים שעזבו?"

"אולי היו מתנדבים ספורים שאמרו שהם לא רוצים להתנדב יותר בכלל. וכמובן היו אנשים שאמרו שכרגע, הם מעדיפים לתת את זמן ההתנדבות שלהם בקיבוצים או עם המפונים בישראל. היו כל כך הרבה צרכים שחיפשו מענה. הם רצו להישאר בקבוצה, לא הפסיקו להבין את החשיבות של ההסעות, אבל העדיפו לזמן מה להתנדב במקומות אחרים. התקשרנו לכולם, לראות מה שלומם, מה קורה איתם, לדבר איתם, חלקם איבדו בני משפחה, ורובם ככולם נשארו מתנדבים שלנו".

"בכמעט שנתיים האלה, מאז, היו גם מצטרפים חדשים?"

"לדעתי מה-7 באוקטובר עד היום הצטרפו בסביבות 150 מתנדבים ומתנדבות".

"מדהים. ומקסים. מה עיקרון הפעולה המארגן שלך?"

"אני חושבת שאני יכולה לדבר על שני עקרונות פעולה חשובים. אחד זה שאנחנו אומרים כן לכל בקשה, לכל מי שצריך עזרה בהגעה לטיפול בבית חולים ואין לו איך להגיע; והשני זה אופן העבודה עם המתנדבים, כשהבסיס זה שאנחנו לא חייבים, אנחנו, כל אחד ואחת, עושים את זה כי אנחנו רוצים לעשות את זה. אז יש מתנדבים שמסיעים פעם בחודש, ויש כאלה שמסיעים פעם בשבוע, יש כאלה שמסיעים תמיד חולה מסוים שכבר נוצר איתו קשר אישי, יש כאלה שאנחנו יודעים שיעשו מאמץ אם אנחנו נתקעים בלי מתנדב, ויסכימו גם אם לא תכננו להסיע ביום מסוים. בקיצור – אנחנו קשובים למתנדבים ולמתנדבות ואני חושבת שכולם מבינים ומחזיקים את הדבר הזה, את האחריות הזאת: מסיעים כי רוצים".

"ועכשיו, ב-12 ימי המלחמה עם אירן, מה קרה?"

"אנחנו המשכנו. יצרנו קבוצה של מי שהיה מוכן להסיע בימים האלה, כדי לא להפריע למי שלא, כי היו אנשים שהיה להם קשה. והרגשתי שהייתה היענות גדולה, אנשים רצו לעשות, העדיפו להסיע כדי לעשות משהו מול חוסר האונים הגדול, וזה עבד מעולה".

"תגידי, איך היית מתארת את הפרופיל של המתנדב הממוצע, אם יש דבר כזה?"

"אני לא חושבת שיש. אנשים מגיעים לזה מהמון מקומות שונים, מכל מיני מוטיבציות. יש הרבה פנסיונרים, וזו עשייה, ועשייה משמעותית. אנחנו עושים משהו מאוד ממוקד, כאילו קטן, אבל מאוד בסיסי, מאוד אנושי, אדם לאדם. אני חושבת שלרבים זה עוזר לצאת מתחושת חוסר האונים שרבים מרגישים מול כל מה שקורה פה. אנחנו לא מדברים על שלום, זה לגמרי לא שם. זה מעשה קטן, אנושי – פגשת מישהו, לקחת אותו ועזרת לו, הבאת אותו, הוא יוצא ואומר לך תודה – או לא – וזהו. את הטוב שלך עשית, גם אם עשית את זה פעם אחת וזהו. סוג של נתינה ברורה וסיפוק מיידי".

"רק שמאלנים?"

"לא. יש לנו גם מתנחלים שמתנדבים. הנה למשל נסעתי לדבר באחת ההתנחלויות עם חבר'ה של "השומר החדש". מזמינים אותי ואני באה, כי אני חושבת שחשוב מאוד להשמיע את הקול שלנו שם. הצטרף אליי אחד המתנדבים המתנחלים, והוא אמר להן – 'אני מסכים עם יעל, אבל לא על הכול. יעל מדברת על חמלה, אבל אני לא חושב שזה רק חמלה. אני מעלה את זה מדרגה. אני חי פה, על אותו תא שטח, וזו אחריותי שיהיו להם חיים טובים. אני לא אוכל לחיות פה בשקט, לא אוכל לקיים פה חיים טובים, עד שלשכנים שלי יהיו חיים טובים. אז זו אחריות שלנו, לדאוג שהם יקבלו טיפול רפואי'. והאמת שככה התחילה העמותה – כשיובל רוט, המייסד, קיבל בקשה משכן פלסטיני שהיה צריך להגיע לבית חולים, והסיע אותו. ובגלל שאנחנו עושים את הדבר הכי בסיסי ואנושי, אז זה מאפשר לכל מי שרוצה להגיע ולקחת חלק. ואנחנו תמיד שמחים על כל מתנדב שמצטרף".

תמיד שמחים לעוד מתנדבים

"אתם עוזרים גם לישראלים?"

"אנחנו עוזרים למי שאין לו יכולת להגיע לטיפול רפואי נחוץ. לישראלים בדרך כלל יש. יש מכונית, יש משפחה, יש תחבורה ציבורית. ובמקרים שאין, ופונים אלינו, אז כן, בוודאי. בקורונה פתחנו את כל המערך למבקשי המקלט כי לא הייתה תחבורה ציבורית ולא היה להם מענה. אני זוכרת גם עוד מקרה של אימא חד הורית ממרכז הארץ שהסענו.

"ותקציב? רק מתרומות?"

"אנחנו מאוד רזים. אין לנו משרדים, יש לנו אולי חמש-שש משכורות, חלקן חלקיות, ויש את החזרי הדלק למתנדבים. וגם שם, מעל לחמישים אחוז מהמתנדבים בכלל לא מבקשים החזרים, זה מבחינתם עוד חלק ממה שהם נותנים. אבל אנחנו כן תמיד מציעים, כי אנחנו לא רוצים שמתנדבים או מצטרפים יימנעו בגלל כסף. הרבה תרומות הפסיקו אחרי ה-7 באוקטובר, כי הפנו את הכספים האלה לצרכים הכל כך רבים שיש בתוך ישראל. זה ברור לנו, אני חלילה לא באה בטענות, אבל כן רוצה להגיד שנשמח לכל תרומה".

"ובכל זאת, זו לא אמירה פוליטית, מה שאתם עושים?"

"תראי, לי יש אמירה פוליטית מאוד ברורה. אני חושבת שהכיבוש הוא שורש הרע. עד שלא נראה את השכנים שלנו כבני אדם, עד שלא נבין שהם בדיוק כמונו, עד שלא ניתן להם זכויות שוות, לא יהיה פה שקט לעולם. כי באופן מאוד טבעי אנשים ימשיכו לרצות חופש, לרצות לחיות כמו בני אדם, כמונו. ובמפגשים שנוצרים אצלנו, פתאום המציאות היא שבמכונית אחת נוסעים ישראלים ופלסטינים, לפעמים נוצרת שיחה, לפעמים חיוך, לפעמים איזה מבט בעיניים. נוצרים רגעים אנושיים במצב אנושי, פוגשים את האנשים ואת המציאות שלהם, ולא מדברים על האנשים ועל המציאות שלהם, וזו חוויה חזקה. נוצרים כל מיני קשרים וכל מיני מחויבויות. במהלך השנתיים האחרונות יש מתנדבים שלנו שממש מחזיקים משפחות מעזה, עוזרים, מעבירים כספים. ויש נגיד מתנדבים שיכולים להגיד 'אנחנו לא יכולים להסיע עכשיו, אבל אם ת' צריכה הסעה, אז כן, תקראו לי' – כי ת' היא כבר לא 'פלסטינית" בשבילם. היא כבר חברה. וזה קורה לא מעט".

"הלוואי שהיה אפשר להגדיל את זה – מפגש, פעולה, קשר. יש לך חזון כזה?"

"בדיוק. מפגש, פעולה, קשר – זה מתכון מצוין לרה-הומניזציה. אנחנו רואים היום יותר מאי פעם עד כמה החברה הישראלית פשוט עשתה דה-הומניזציה לפלסטינים בכלל ולעזתים בפרט. לכן יש לי חזון כזה, כן - שכל נהג בישראל יסיע, לפחות פעם אחת".

מי שמעוניין להתנדב או לתרום – אפשר לעשות את שניהם דרך אתר "בדרך להחלמה"

---

זה עלינו - הפינה של אילה שלו