על ההכחשה

פיאז'ה, מחשובי החוקרים בפסיכולוגיה ההתפתחותית, שחקר את התפתחות החשיבה וההבנה אצל ילדים, הגדיר את השלב הסנסורי-מוטורי שבו ילדים חושבים שאם הם לא רואים משהו מול העיניים, אז הוא פשוט לא קיים. השלב הזה עובר בסביבות גיל שנתיים. בדרך כלל. במקרה שלנו, אנחנו די תקועים שם.

---

השבוע, באחת ההפגנות בירושלים, ראיתי שוב חבורה של שוטרים מסתערים בהיסטריה על קומץ מפגינים שהחזיקו דגלי פלסטין, והם היכו ורדפו ולא עצרו לרגע עד שכל הדגלים נחטפו מידי המפגינים והועלמו מהעין.

זה לא חדש, המחזה הזה. כולנו ראינו כאלה, אני מניחה. אני יכולה להגיד אפילו שבעבר זה נראה לי פשוט מגוחך, כמעט משעשע. אבל היום, כשברקע ישראל שמה לה למטרה לחסל את הפלסטינים בכלל ואת העזתים בפרט, זה כבר לא מצחיק. זה מעורר אימה.

ויותר מזה, זה המופע הכי גלוי של ההתנהלות הישראלית הקיימת – הכחשה. כאילו הם רוצים לומר, אם לא נראה את זה, אז זה לא קיים.

הציבור הישראלי, ככלל, חי בהכחשה

ההכחשה הזאת לגמרי מכוונת על ידי המשטר, והאזרח הממוצע, זה שקם בבוקר, הולך לעבודה, חוזר לילדים, מתעלף על הספה מול הטלוויזיה בערב – האזרח הזה מקבל את הצגת המציאות הנבחרת הזאת כ"מציאות", כלומר כאמת. האזרחית הרגילה לא שואלת שאלות, לא מחפשת מידע ממקורות חוץ, לא מעוניינת בעוד נקודות מבט. אנחנו לא שואלים שאלות על מה שנתפס בעינינו כאמת. מבחינתה מה שהיא רואה במהדורת החדשות ובתוכניות האקטואליה זה מה שיש, זו האמת, זה מה שקורה. עכשיו, כמו שאומרים בגלי צהל.

אבל…

‣ בערוצי המיינסטרים הישראליים לא מראים את הכיבוש. ולמי שלא נוח לו עם המילה הזאת, אז אגיד את זה כך: לא מראים את הצבא פועל ברחבי הגדה, כולל בשטחי איי שהם כביכול באחריות אזרחית ובטחונית של הרשות הפלסטינית; לא מראים את הנערים והאבות שנלקחים באישון לילה בלי לומר למשפחה ההמומה לאן; לא מראים את הבית ההפוך שמותירים אחריהם החיילים; לא מראים את המתנחלים שנכנסים לכפרים ומהלכים אימה, זורקים אבנים, שוברים חלונות, מכים זקנים ונשים, מקללים, מציתים, גונבים צאן, שרים "מוות לערבים", כותבים כתובות נאצה ולפעמים גם יורים כדי להרוג. לא מדווחים שם על גזל האדמות, על התמיכה של המדינה בפורעים ועל כך שאיש מהם אף פעם לא נעצר. וכל זה הוא חלק יומיומי של המציאות בישראל, כן? אבל הוא מוכחש.

‣ בערוצי המיינסטרים הישראליים לא מזכירים את מדיניות הענישה הישראלית כלפי פלסטינים. בהגדרה, עבריינים ישראלים נשפטים על פי החוק הישראלי, ועבריינים פלסטיניים, הנתונים תחת משטר צבאי, גם במקרים של עבירות אזרחיות, נשפטים על פי צווים צבאיים שמוציא אלוף פיקוד מרכז, על פי דינים ירדנים, עות‘מאניים ומנדטוריים מפעם. מבחן התוצאה מראה שאם מתנחל גנב תפוח ואם תושב פלסטיני שחי ממש בשכנות לו גנב תפוח – הפלסטיני יקבל עונש חמור בהרבה מהמתנחל. לא מזכירים גם את העובדה שפורעים יהודים מאותרגים ולא נענשים. ובנוסף, לא מזכירים את הליך המעצר המנהלי, שלפיו המערכת קוטפת אדם מחייו ופשוט מכניסה אותו לכלא לזמן בלתי מוגבל, בלי משפט, בלי אישום בכלל ומן הסתם בלי יכולת להתגונן נגד אישום שלא קיים. נכון לנובמבר 2024 ישראל כלאה 3,500 פלסטינים – לא כולל הנוחבות – במעצר מנהלי, כלומר, סתם. וכמובן, לא מזכירים את תנאי הכליאה שעלו לכותרות פעם אחת בהקשר של שדה תימן, אבל ממשיכים להתקיים, ולא רק שם – הרעבה, מכות, מחלות, אונס, עינויים. ששששש... אל תגידו. אם לא נגיד, אז זה אומר שאין.

‣ וכמובן, בערוצים האלה לא מזכירים את מה שקורה בעזה. הנתונים הרשמיים היום מדברים על יותר מ-53,000 הרוגים, מהם כ-20,000 ילדים ותינוקות, ולמעלה מ-12,000 נשים. ישנם 121,034 פצועים מדווחים, 40,000 יתומים ו-2,200 משפחות שלא נותר מהן זכר.

מעבר לזה - נתוני ההרעבה מדברים על מעל למחצית הרצועה כרגע, והאספקה הולכת ואוזלת. בתי החולים, אלה שלא הופצצו, ריקים מתרופות. אין מים ואין חשמל ואין כלים כבדים. כלומר, מספר ההרוגים הוא הערכת חסר, כי כל אלה שעדיין מתחת להריסות ואי אפשר לחלץ אותם לא נספרים, כמו גם כל מי שימות ברעב, בינתיים ילדים בעיקר. כמו כן פצועים שאין איך לעזור להם שימותו מפצעיהם. כמו כן ימותו עוד מתנאים סניטריים בלתי אפשריים ושתיית מים מזוהמים.

כל החורבן הזה קורה ממש כאן, מעבר לגדר, והישראלים ממשיכים לא לדעת, כי ערוצי המיינסטרים ממשיכים להכחיש ולא לדווח על חלקי המציאות האלה.

הכחשת המציאות הזאת יוצרת עיוות בתפיסת המציאות.

העובדה שמכחישים לא באמת אומרת שזה לא קיים

זה קיים כי זה קיים. גם אותו תינוק שמראים לו צעצוע מול העיניים, ואז מחביאים אותו מאחורי הגב – גם אם הוא מאמין שהצעצוע הזה לא קיים יותר, זה לא אומר שהוא אכן לא קיים, נכון? כלומר, המציאות ממשיכה להתקיים לה, גם אם אנחנו מתעקשים להכחיש אותה.

ומה כן קורה כשמכחישים מציאות? היא מתעוותת. בדיוק כמו בניין שבונים על יסודות רעועים, שלא יכול להחזיק מעמד לאורך זמן ופשוט נופל בסוף – כך גם כל תהליך החשיבה על המציאות, הדעות, האמונות, הסקת המסקנות, ההבנות והתובנות – ובסוף גם הפעולות – שבנוי על מציאות חלקית בלבד, על בסיס נתונים לא שלם, על מסד שקרי, לא יכול להחזיק מעמד.

וכך אנחנו מקבלים את "אין עם פלסטיני" – וכמובן שיש, אחרת במי אנחנו נלחמים. "אין עם פלסטיני ולא ננוח עד שנגמור אותו לגמרי"?

וכך אנחנו מקבלים את "אין חפים מפשע בעזה" – וכמובן שיש, משפחות שלמות, ילדים קטנים, בני אדם כמונו, שרוצים לחיות ונתונים בגיהנום מעשה ידינו.

וכך אנחנו מקבלים בנונשלנטיות את אינספור הידיעות בתקשורת המיינסטרים, החל מ"מחבלת" שנורתה, כשמדובר על ילדה בת 12 שהתקרבה למחסום ברגל עם מספריים, וכלה בידיעה הבלתי אפשרית מהשבוע בלבד על כך ש"צה"ל הרג מחבל. עכשיו נבדק האם זה המחבל שהרג את צאלה גז". כלומר קודם הרגו מישהו, ואז קוראים לו מחבל, ואז בודקים אם זה מחבל ספציפי. והנה הבסיס למציאות הנתפסת – המעוותת – לפיה כל פלסטיני הוא מחבל.

לבחור להיות בריאים

כבר הרבה זמן שאנחנו חיים במציאות המעוותת הזאת. חלקים ממנה נושרים ומתמוטטים, אבל אנחנו ממשיכים לתחזק אותה בעוד ועוד הכחשות, כדי לתמוך ולהחזיק אותה עומדת. שלא תיפול לנו על הראש. הרבה אנרגיה מושקעת בזה, מהרבה כיוונים.

אלא שבשביל לייצר מציאות יציבה, בטוחה, מתפתחת, חייבים להכיר במה שבאמת קורה עכשיו. אין דרך אחרת. הכחשה יכולה להחזיק זמן מסוים, לא כל הזמן. הכרה במציאות מן הסתם תכאב, אבל בסופו של תהליך תאפשר להניח את הדברים במקומם הנכון, לבנות בסיס איתן, ועליו לייצר מציאות שכוללת יותר חלקים ומכוונת לחיים ביחד ולא למוות ביחד. יותר עדיף, לא?

---

זה עלינו - הפינה של אילה שלו