על מה נלחמים כאן?

אישה מיוחדת, מאי. אני יודעת, כי אנחנו מכירות הרבה שנים. לפני כמה שבועות ביקרתי אצלה, אכלנו ארוחת ערב ודיברנו. בעיקר היא. לי הספיק להקשיב לה, להיקרע מצחוק מהאבחנות המדויקות שלה, ולדמוע מעומק המחויבות שלה למאבק שלה על חירותה שאחרים מבקשים כל הזמן לרמוס, ולתמונת העולם הלא-אלימה שהיא מחזיקה בלי להתעייף לרגע. את מעוררת השראה, אמרתי לה מתישהו. תקראו את הטקסט שלה ותראו בעצמכם.

אילה שלו, עורכת זה עלינו

---

על מה נלחמים כאן? / מאי שאהין

אנחנו לא נלחמים זה בזה. אנחנו נלחמים במערכת שמרוויחה ממותנו.

יש שקר שמספרים עלינו – שזוהי מלחמה שיש בה שני צדדים. שזהו מאבק עתיק יומין. שזה מורכב.

שהמוות שלנו מצער, אבל הכרחי.

אבל אני רוצה שתקשיבו לזה בכל ישותכם:

אנחנו לא נלחמים זה בזה.

אנחנו נאבקים במערכת גלובלית שניזונה מדמנו ואז מגדירה אותנו כבעיה.

לא מדובר כאן ב"סכסוך".

מדובר בכיבוש. באפרטהייד. ברצח עם שאנחנו צופים בו בזמן אמיתי.

והעולם – אותו עולם שנקרא "תרבותי" – צופה בזה בידיים נקיות ובדממה.

עזה איננה שדה קרב. עזה היא קבר ענק שנחפר לאט לאט.

אין מילים לתאר את המצב בעזה, רק שברי משפטים:

אפר. בשר. עשן. אבק. דממה. דממה. דממה.

אין כאן סימטריה. אין שני צדדים.

יש מדינת צבא בעלת כוח גרעיני,

ויש אוכלוסייה שכלואה בכלוב, מורעבת ומופצצת.

אומרים לנו לא להשתמש בביטוי "רצח עם", כאילו השימוש בו הוא הפשע,

כאילו נתינת שם להשמדתנו מסוכנת יותר מביצועה.

אבל אנחנו בהחלט אומרים את זה.כי אם לא נאמר, זה סימן שכבר מתנו.

הגדה המערבית היא מעבדת שליטה.

כאן האלימות איטית יותר, שקטה יותר.

טובעת בניירת.

מערכת עמוסה של מחסומים, היתרים, הריסות בתים, מכות, עוצר וחנק בירוקרטי.

מדובר בקולוניזציה שמתחפשת ל"שיתוף פעולה בטחוני".

מדובר בהשפלה יומיומית, הנפרטת לשעות של המתנה, צעידה, והסבר תמידי שכן, אתה קיים.

מדובר במעקב יומיומי אחרי אדמתך שמצטמצמת, המים שלך שנגזלים, קולך שמבוטל ולא נשמע.

ובכל זאת, איננו נעלמים.

לא מדובר כאן רק בישראל. מדובר בכל מערכת שמאפשרת את זה.

בממשלות המוכרות נשק.

בתקשורת שמכשירה רצח.

בשתיקת המוסדות שמעמידים פנים שנייטריליוּת היא שלום.

אנחנו נותנים לזה שם, כי אנחנו חייבים.

כיבוש. קולוניאליזם. מיליטריזם. עליונות לבנה. קפיטליזם.

אלה אינם רעיונות מופשטים.

אלה הידיים שחונקות אותנו.

ואנחנו לא נמצאים כאן כדי להקל עליהם.

אי-אלימות איננה העדר זעם, אלא נוכחות של חזון.

רוצים לראות התנגדות?

תסתכלו – היא נמצאת באימא שתופרת פצעים בידיים חשופות.

היא נמצאת בילדה שמכינה שיעורים בין ההריסות.

היא נמצאת בסבתא שמסרבת לעזוב את ביתה, גם כשמתנחלים שוברים את הדלת.

אנחנו לא נותרים שקטים כי אנחנו פאסיביים.

אנחנו נותרים שקטים כי אנחנו יודעים מה אלימות מעוללת לנשמה.

אנחנו לא נאבקים כי אנחנו שונאים.

אנחנו נאבקים כי אנחנו זוכרים מה זה אומר להיות שלמים,

וכי הם מנסים לגזול מאיתנו גם את הזיכרון הזה.

הם רוצים שנהפוך להיות הם – שנשיב באותה אכזריות שבה הם משתמשים בשביל למחוק אותנו.

אבל אנחנו יודעים – ברגע שאדם מוותר על אנושיותו, הרי שהוא כבר נכבש.

אנחנו עדיין חיים. וזו בעיה בשביל המערכת.

כולכם הייתם אמורים לשכוח אותנו.

אנחנו היינו אמורים למות בשקט.

היינו אמורים לשתף פעולה עם התסריט: קורבן, מחבל, רוח רפאים.

אבל אנחנו לא רוחות רפאים.

אנחנו חיים. אנחנו נושמים.

אנחנו בונים, בעוד הם מפציצים.

אנחנו שרים בעודנו קוברים.

כוחנו אינו בטילים.

כוחנו בזיכרון, בדאגה.

באמת הקשה מנשוא שאנחנו עדיין בני אנוש, גם עכשיו.

מי שאינו מלא בזעם, שכח שיש לו נשמה.

זה לא הזמן להפנות מבט הצידה.

זה לא הזמן לנתח, להעלות תיאוריות או להשוות בין שני הצדדים.

זה הזמן לבחור.

לא בין פלסטינים לישראלים,

אלא בין מערכות של שליטה לבין הזכות להתקיים.

איננו מבקשים שתצילו אותנו.

אנחנו מבקשים שתתעוררו.

שתרגישו, שתזעקו, שתפעלו.

כי כל פעם שאתם בוחרים בנוחות במקום במצפון, עוד ילד מת אלמוני וחסר שם.

כי נייטרליות היא המסיכה שרצח העם לובש במרחב הציבורי.

אנחנו לא נימחק.

אנחנו לא בעיה שצריך לפתור.

אנחנו עם שיש לעמוד לצדו.

אנחנו לא ממתינים לקבל רשות להיות בני חורין.

אנחנו כבר בונים חירות מתוך ההריסות,

שותלים צדק בתוך ענני האבק ומדברים על חיים מבעד לדם שנשפך.

אתם תשמעו את קולנו הרבה אחרי שהפצצות יפסיקו ליפול.

וכאשר ההיסטוריה של הרגע הזה תיכתב, לא ייכתב בה "הם מתו בקלות".

ייכתב בה, "הם קמו, הם בכו, הם החלימו, הם קראו לעולם לחזור להיות אנושי".

---

מאי שאהין, מייסדת "סאטיאם", חיה בגדה המערבית. מאי היא תרפיסטית במקצועה, ואקטיביסטית מחויבת המאמינה בהתנגדות לא-אלימה.