רעב
עודכן: 8 באוג׳ 2026
רעב
מירב טרכטמן כהן
שק קמח! שק קמח! מי רוצה שק קמח?
בעזה, זה לא שיר ילדים.
עוד מעט כבר לא יהיו ילדים בעזה.
תעזבו אתכם ממים טריטוריאליים.
תנו מים לשתות.
שלא כמו שקי חול, שקי קמח לא מגינים ממוות.
בכל יום נהרגים על ידי צה"ל עשרות עזתים שיוצאים להביא אוכל למשפחותיהם.
הצבא, שחושש מהתקהלויות, מדווח שכלי טיס תקף חשודים. חשודים במה? ברצון לחיות?
"אמא, מה יש לצהריים? אני מת מרעב. אה, בעצם אני לא רעב. לא טעים לי. לא בא לי שוב שניצל. אפשר להזמין? מה יש לקינוח?"
ברצועת עזה מספר ההרוגים חצה כבר את ה 60,000.
"כאן בעזה איש אינו שואל עוד כמה נהרגו, אלא מי שרד היום, מי הצליח להשיג כיכר לחם ולמי היה חלב לתת לתינוק שלו".
השואה היא האסון של העם היהודי. רצח העם הגדול בהיסטוריה האנושית שהחל ב-1933 והסתיים ב-1945. ההרג הסתיים, אבל ההתמודדות של מי שיצא משם בחיים נמשכה כל חייו, ועברה גם לדורות הבאים.
הנכבה היא האסון של העם הפלסטיני. אסון מתמשך ומתמשך ומתמשך. מתמשך ומתגבר ומגיע למראות של זוועות שמזכירים את התמונות שכולנו מכירים מהשואה.
הנכבה היא קודם כל האסון של העם הפלסטיני. אבל היא גם האסון שלנו.
ההתמודדות שלנו עם חוסר האנושיות שלנו בתקופה הנוכחית תימשך ותעבור לדורות הבאים.
