מורה לחיים דמוקרטיים - חלק שני

אני מביאה היום את המשך השיחה עם מאיר ברוכין – שבה הוא מדבר על פוליטיקה וחינוך, על חינוך לערכים ועל תקווה. הלוואי והקול שהוא מביא היה קול יותר שכיח בקרב אנשי חינוך, ובכלל.

אילה שלו, עורכת זה עלינו

---

מורה לחיים דמוקרטיים - חלק ראשון

מורה לחיים דמוקרטיים – חלק שני

אם כבר מדברים על דיאלוג, אפשר להגיד באופן מובהק שקיש, שר החינוך, לא שותף לשום דיאלוג, לא דמוקרטי ולא אחר.

קיש החליט שהנושאים שקשורים לדמוקרטיה ליברלית – עקרונות הדמוקרטיה, שלטון העם, פלורליזם, סובלנות, שלטון החוק – לא יופיעו השנה בחומר לבגרות. אוקיי? זו ההנחיה של משרד החינוך. מה שיודגש זה זהות יהודית, מדינת הלאום, חוק הלאום. הוא אומר, "אני לא אאפשר להכניס פוליטיקה לכיתות". אבל חינוך, כל חינוך, הוא פוליטי. ומה שהוא עצמו עושה, זה לא פוליטי? או אם הייתי לוקח את התלמידים למערת המכפלה, זה לא פוליטי? או אם הייתי בכלל מורה בישיבה תיכונית, ששם ממש מצופה מהמורה להכניס את האג'נדה שלו... אני חושב שלתלמידים יש זכות לדעת מה התפיסה הפוליטית של המורה. הם חופשיים אז לעבד אותה, הם יכולים לקבל או לדחות אותה, ובכל מקרה, מורים לא באים לכפות את התפיסות שלהם על התלמידים, אלא לאתגר אותם, כדי שהם יגבשו את התפיסות שלהם בעצמם.

יש נטייה היום לנכס לערכים שקיש מייצג את "אהבת המדינה" – אז חשוב לי להגיד על זה משהו. אני לא אוהב את המדינה, לא שונא את המדינה, לא גאה במדינה, לא מתבייש במדינה... המדינה, בלשונו של לייבוביץ, היא מנגנון שלטוני מאורגן שנועד לספק צרכים – כמו ביטחון, חינוך, בריאות וכיו"ב. המדינה היא כלי. אני לא פותח את ארגז הכלים שלי ואומר לפטיש או למברג שאני אוהב או שונא אותם. מדינה נועדה לספק צרכים לאזרחיה.

לעומת זאת, יהדות זה לא משהו שצריך אותו. זה עניין של רצון. אתה לא צריך לשמור שבת או כשרות. אתה רוצה או לא רוצה לשמור. וברגע שזה עניין של רצון, אז יש את האלמנט של בחירה אישית, וברגע שאתה בוחר אז אתה צריך גם לקחת אחריות על מה שבחרת. אוקיי?

ובכלל, הביטוי "חינוך לערכים" – אני לגמרי דוחה אותו. אני מתייחס לזה בספר שאני כותב עכשיו. אני לא מחנך לערכים. אני מציג ערכים. לכן גם העניין הזה שאסור למורה להביע את עמדתו בנושאים השונים שעל סדר היום הוא לא תקין. אנשים חושבים שהמורה צריך להיות נייטרלי, אובייקטיבי. אני רואה בתפיסה הזאת תפיסה מופרכת, שגויה מיסודה. כי היא מונעת מהתלמידים שקיפות בנוגע לתפיסת עולמו של המורה. הם עוד עלולים לחשוב שמה שהמורה אומר אסור לפקפק בו, או לערער עליו, ולכן גם אין סיבה לשאול שאלות.

אני חושב שעבור מורה לאזרחות אין כמו להציג בפני התלמידים את הנושאים שהמערכת הממלכתית בוחרת להשתיק או להסתיר. זה פרי העץ האסור. פרי העץ הנחשק. הוא זה שמעורר אצל התלמידים סקרנות. הם מבינים שמה שמושתק יכול להשפיע גם על ההכרה שלהם וגם על התודעה שלהם. ואז הם כן מתחילים לשאול שאלות. כשאתה מעלה נושא שנוי במחלוקת אז זה מעורר רגשות. כי מחלוקות מעוררות עניין, מעוררות מחשבה, הן נשארות הרבה זמן בזיכרון. התלמידים בסופו של דבר מבינים שהמורה מתייחס אליהם בכבוד על אף – ואולי בגלל – שהוא מנסה לאתגר את התפיסות שלהם, שהוא רוצה לשמוע מה הם חושבים, מה יש להם להגיד, שהוא רואה בהם שותפים לשיח, כאלה שיכולים גם להשפיע על ההוויה.

רגע – איזה ספר אתה כותב?

לפני כתשעה חודשים פנה אליי פרופ' דרור פייטלסון, פרופסור למדעי המחשב ומתימטיקה, שעכשיו פרש מהאוניברסיטה העברית, וביקש ממני להצטרף אליו. אנחנו כותבים ספר – איך ראוי שילמדו אזרחות במדינת ישראל. אנחנו לא חושבים שמשרד החינוך יאשר אותו. אנחנו רוצים להגיד את האמת. אנחנו רוצים שהספר הזה יהיה על המדף. מי שרוצה, ישתמש.

מסקרן ממש, בהצלחה עם הספר ותגיד כשהוא ייצא...

ובאמת, כן, החיכוך הזה שאתה מתאר, העיסוק בזה, זה התהליך שבסופו אנשים, תלמידים, מגבשים את תפיסת העולם שלהם. תגיד, אני תוהה – בדמיוני אני רואה איך בתקופת האינקוויזיציה קבוצות המשיכו ללמוד יהדות במחתרת. יש אצלנו כאן קבוצות, מורים, מבוגרים אחראיים, שמתחת לרדאר ימשיכו ללמד הומניזם או לדבר על חופש ושוויון גם בתקופה הזאת שאנחנו נכנסים אליה?

יש קבוצה קטנה, מזערית ממש. אני מאמין שיעשו את זה, אבל לא מאמין שזה יהיה משמעותי. רמה של עשרות בודדות, לא יותר מזה.

כי אנשים מפחדים. את לא מתארת לעצמך עד איפה מחלחל הפחד. כשהייתי בעין הסערה, קיבלתי לדעתי יותר מאלף תגובות, גם ממורים ומנהלים, כולם אוף-דה-רקורד, הודעות תומכות. "מאיר, אני איתך, אבל יש לי ילדים לפרנס", אני איתך, אבל צריכה לשלם משכנתא", "אני איתך, אבל הבת שלי מתחתנת", אני איתך, אבל בדיוק התחלנו לשפץ את הבית". את לא מתארת לעצמך איזה תירוצים. הם פוחדים.

רק שהעניין הוא, שאם אתה נכנע לפחד, הרי המחיר שתשלם רק יילך ויעלה. אתה משחק לידיים של מי שמשליט את הפחד. ובסופו של יום אתה גם צריך להביט במראה.

תראי, כשאנחנו מדברים על מחויבות לערכים, הרבה אנשים אפילו לא יודעים מה פירוש המושג "ערך". הם לא יודעים שהמחויבות לערכים נבחנת בראש ובראשונה כשאתה נדרש לשלם מחיר אישי. הם ידברו על ערכים, אבל ברגע שיזדמן להם מבחן ערכי הם יתגלו כעלובים למדי, כי הם לא מוכנים לשלם את המחיר האישי.

אני באופן אישי, כשאני פועל בהתאם לערכים שלי, אני חושב על חסידי אומות עולם. שהיו מוכנים לסכן את עצמם ובלבד שיצילו יהודים. אני ממש לא חסיד אומות עולם, כן? קטונתי. אבל הם המודל המוסרי שלי.

אולי זו אחת מהתכונות שמנהיג טוב צריך.

יכול להיות. נכונות לשלם מחיר אישי כחלק ממחויבות ערכית. כן. לתת דוגמה אישית. בהחלט. ואין הרבה כאלה, למרבה הצער.

ואתה רואה את זה בעיקר בשעת משבר. תראי, כל יום זורמים אליי עשרות רבות ולפעמים מאות של תמונות וסרטונים מעזה. את הרוב אני לא מעלה בכלל, אני פשוט לא מסוגל. אבל אני אומר לך, אילה, אני חושב, אני מרגיש, שאנחנו נמצאים היום בנקודת השפל המוסרי הנמוכה ביותר בהיסטוריה של העם היהודי. זה משפט שנורא להגיד אותו, אבל אנחנו שם, ואנחנו ממשיכים לרדת.

אתה לא מביא תקווה.

מה זה לא מביא תקווה? אני בנאדם ריאלי. ואני מורה, אני לא יכול לאבד תקווה. זה הדבר היחיד שהוא שלנו, שאף אחד לא יכול לקחת לנו.

אני לא מוציא מכלל אפשרות שאדם כמוני יירצח. אנחנו כבר חוטפים מכות רצח בהפגנות, יורקים עלינו, מקללים – ומי עושה את זה? מצביעי גנץ-לפיד, לא בן גביר! ועם כל התיעוב והסלידה שלי מבן גביר – הוא לא עשה אחוז אחד ממה שעשה בן גוריון או רבין, ועל שמם קראנו רחובות, בתי ספר, אוניברסיטה, שדה תעופה…

או לכי תדברי עם תלמידים על הנכבה – על הגירוש של 750,000 בני אדם, על מחיקה של 600 כפרים... אסור אפילו להגיד את המילה!

או העובדה שהמשטרה מתקשרת למנהלי בתי הספר ומבקשת רשימות של תלמידים, ואין פוצה פה ומצפצף! אפילו לא ההורים שלהם!

תראי, אני חושב שהרע מכול עוד לפנינו. אבל אני היסטוריון. אני מסתכל רחוק. אני מבין שאי אפשר להחזיק 5 מיליון פלסטינים תחת כיבוש לטווח ארוך... רוב היהודים שחיים כאן חושבים שאנחנו נהרוג אותם, נפצע אותם, נהרוס את הבתים שלהם, נחרים להם רכוש, נכרות להם עצי זית, נכניס אותם לסגר בחגים היהודיים, ומהם מצופה לקבל את זה. ואם זה לא מתאים להם, הם יכולים ללכת. ואם הם מגיבים באלימות אז זו אשמתם. אנחנו נגיב בהתאם. כלומר – זה הלך הרוח, זו החשיבה של הרוב. ואף אחד לא עושה את החשיבה האינטראקטיבית – מה אני הייתי עושה אם הייתי פלסטיני.

אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה משברית מאוד קשה, ואני חושב שזה מחייב אותנו לחשוב מחדש על שאלות היסוד של מי אנחנו כיהודים, כבני אדם, כישראלים, ואנחנו חייבים להתעקש ללמד דמוקרטיה. אנחנו חייבים להכיר בשוויון בין כל בני האדם, כולל הפלסטינים, ואנחנו צריכים איזשהו ריסטארט... רק אם נבין את הקשר בין דברים שקרו ב-48, ועוד קודם, לבין מה שקורה היום, רק אם נבין את החיבור, את הקשר הזה, אולי נוכל להתחיל לכתוב את הסיפור הזה, אולי נוכל להתחיל לדמיין איזשהו עתיד משותף שלא מכוון דווקא לקבוצה אתנית אחת אלא לכל בני האדם שחיים במרחב הזה, ורוצים חיים שיש להם אופק משותף. ואולי, אם נתמיד בזה נגיע, אנשאללה, ליום שבו יהודים וערבים יחיו כאן בשלום, בשוויון, בכבוד, בידידות ובשיתוף פעולה.

תודה, מאיר, על השיחה הלא פשוטה הזאת. אולי מסר של תקווה, של השראה, לסיום?

תשמעי, אני שוחררתי מהמעצר שלי ב-13 בנובמבר 2023, אבל הטלפון שלי שוחרר וחזר אליי מהמשטרה רק כעבור 3 שבועות. כשפתחתי אותו נכנסו אלפי הודעות, והייתה הודעה אחת תפסה לי את העין במיוחד:

"היי מאיר, אני מקווה שאתה זוכר אותי. שמעתי שאתה עצור. אני ממש מקווה שאתה בסדר בסך הכול, ואתה ממשיך להיות חזק. זה בטח לא פשוט. אם זה עוזר חשבתי שזה יהיה זמן טוב להגיד לך שבשיעורים שחוויתי איתך ב-יב' היית לי משמעותי מאוד. אני מודה לך על מה שלימדת אותי. אף פעם לא הייתה לי ההזדמנות לומר את זה. תודה שאתה נלחם על צדק ושוויון. אני חושבת שאתה מאוד אמיץ ושאתה נאמן לערכים ולעקרונות שלך, לא משנה מה. אני מנסה לאמץ את הגישה הזאת לחיים שלי וזה לא קל. גם אם לא תמיד הסכמתי איתך, היה לי מרתק לשמוע אותך. אתה מורה מדהים ובמיוחד בתקופה כזאת השיעורים שאני זוכרת איתך מעסיקים אותי הרבה. אז שתדע שיש לפחות תלמידה אחת שלך שמעריצה ומעריכה אותך". זו תלמידה שסיימה יב' לפני שנתיים.

אז זאת התקווה?

כן. אני חושב.

---

מאיר ברוכין עוסק בהיסטוריה ופוליטיקה של ארה"ב, מורה לאזרחות והיסטוריה, ופעיל למען זכויות אדם.