זה עלינו

אנחנו שואלים את השאלה הזאת מדי שנה בימים האלה, והשנה התשובה היא שהכאוס חדר אל תוך הסדר. הלילה הזה אינו שונה מכל הלילות של החודש, השנה, השנתיים וחצי האחרונות: כולנו מפוחדים, מדוכאים, כואבים את הזיכרון של מי שלא יושב עוד מסביב לשולחן, וקשובים לקולות ההתרעות והבומים שירעידו את כוסות היין שאנחנו אוחזים. אוטוטו נכנס החג, "זמן חירותנו", והשנה המילים האלה מרגישות עוד יותר זרות, כמעט אירוניות, כמה נורא. רובינו, ניתן להניח די בוודאות, עסוקים בהלכות החג – מהנקיונות, דרך ביעור החמץ וליל

תכף סוגרים שלושה שבועות לסבב האלימות הנוכחי, שנראה יותר ויותר שגם הוא, כמו קודמיו, לא יביא לשום ביטחון לאף אחד, כפי שטוענים מנהיגי המדינה, וטענו גם בסבבים הקודמים. אף אחד לא יודע מתי יגיע הניצחון המוחלט 2, ומתי תתחיל שוב מערכה על הניצחון המוחלט3. מה שברור זה שאותם מנהיגים פשוט רוצים מלחמה – ומעל ל-80 אחוז מהעם תומכים בטירוף הזה, מתעלמים לגמרי מהמחירים שכולנו משלמים ומחוסר התוחלת שלו. ולמולם, יש עדיין קבוצה של אזרחים שמתנגדת ופועלת נגד. כל פעולה נגד הטירוף הזה היא חשובה, וככל

ברור שבעת מלחמה כולם עסוקים במלחמה. אלה ששמחים בה, כמה נורא; אלה שרואים בה משהו שחייבים לעשות כי אין ברירה; המיעוט המזדעזע ממנה; ואלה שבאמת מאמינים שאנחנו בכלל רק רוצים לשחרר את העם האיראני ממשטר מדכא. במלחמה כולם עסוקים במלחמה. גם הטקסט הזה של אמיר פאח'ורי עוסק במלחמה, אלא שהוא עושה את זה מתוך נקודת מבט ייחודית של פלסטיני בעל אזרחות ישראלית, הנטועה עמוק באמונה בחברה משותפת. זהו מבט שעושה לרגע זום-אאוט כדי לראות תמונה גדולה, ואז מחלק אותה לצ'אנקים קטנים יותר, שכל אחד מהם מעור

עיני כולם נשואות אל האולפנים והריטואל כבר מוכר וקבוע. הנה הודעה על "חיסול" חמינאי, או פגיעה במשהו איראני שנשמע חשוב, או דו"צ שחוזר ומזכיר את ידו הארוכה של צה"ל – ומיד הגנרלים פורשים מפות, הפרשנים מספרים לנו כמה אנחנו חזקים, והציבור, רובו ככולו, צוהל. אפילו פנינה רוזנבלום כבר הוציאה שיר. והשיח כולו הוא תמיד רגשי, ותמיד מקומי, ותמיד מצדיק. מה, את לא שמחה על זה? זה יביא לנו שקט סופסוף! אנחנו נציל את העם האיראני (אהא...) וכך הלאה... אבל אחרי כלכך הרבה עשורים של סבבים מדממים, ובמי

מכירים את התחושה הזאת, שאתם מתבוננים בעולם, ואיכשהו אחד ועוד אחד לא נותנים שניים? איכשהו הפיות של מי שמולכם זזים, אבל לא נשמע קול? איכשהו כולם מתרוצצים לכאן ולשם אבל לכם נראה שהכול קורה בהילוך איטי? זה כאילו העיניים רואות והאוזניים שומעות, אבל המוח מסרב להאמין. אישית זה קורה לי ברמת היומיום בשנים האחרונות, מאז עליית ממשלת הבלהות לשלטון – ונדמה לי שעל זה בדיוק חמזה אוואודה כותב, רק מתוך התבוננות מפוכחת ולא מתוך רגש, ומתוך מבט על המצב הפלסטיני ולא הישראלי. כי בשורה התחתונה, גם

קשה לתאר במילים את התחושה שעולה בי כל פעם שהנושא הזה של עונש המוות שהמשטר מקדם עולה לעוד סיבוב. אולי התיאור הכי נכון הוא "כל ישותי מזדעזעת". אבל האמת היא שהזעזוע הזה קורה תדיר מאי פעם אל מול המפלצתיות המשטרית הנוכחית שבאה לידי ביטוי ביחס שלה לכל מי שלא דומה למוביליה. סאוסן מסארווה מתחילה, לכל הפחות, לתת מילים לתחושה הקשה הזאת. האם אנחנו באמת רוצים ורוצות להיות חברה שמפעילה עונש מוות כענישה לגיטימית, ומה זה אומר עלינו אם כן? אילה שלו, עורכת זה עלינו חוק המוות ככישלון מדיני עטו

שוב ושוב אני נתקלת בשיח על “הצבעת הערבים” כאילו מדובר בחריגה מהכללים, באיזו אנומליה שצריך להסביר. וזה מדהים בעיניי כמה מהר אנשים מוחקים ומתעלמים מהדבר הבסיסי ביותר: אזרח הוא אזרח. קול הוא קול. דמוקרטיה היא לא הענקת זכויות רק למי שחושב כמוך ומתיישר לפי הדעות שלך. דמוקרטיה היא מבנה שמעניק לכל אזרח את אותו הכוח. מנקודת המבט של אזרחית יהודייה אגיד, שמי שבאמת מאמינה במשטר דמוקרטי, מחויבת להגן גם על זכות ההצבעה של מי שלא חושב כמוה; ואת נקודת המבט של אזרח ערבי-פלסטיני מביא כאן לואיי

אם אל מול פרץ ההפגנות שכולנו רואים בשבועיים האחרונים בחברה הערבית אתם מושכים כתפיים ואומרים, "ככה זה ערבים, הם אלימים", כדאי שתעשו בדיקה במדד הגזענות. ההפגנות האלה מגיעות אחרי שנים של הזנחה והפקרה, וכשממדי הפשיעה גובים חיים של גברים, נשים וילדים כמעט מדי יום. כשהמדינה מפקירה אילה שלו כולנו התרגלנו להצגת הפשיעה והאלימות בחברה הערבית כבעיה פנימית, מגזרית, של החברה עצמה. כמה נוח להסיר את האחריות מהמדינה ופשוט להאשים את הקורבן. אלא שהאמת היא שהפשיעה שאנחנו רואים היום היא תוצר ישי

אז יצא ככה, שבתחילת השבוע דיברתי עם חברה, שסיפרה לי שהייתה צריכה להיות בירושלים, אחרי הרבה זמן שהיא לא הייתה שם, וכשהסתובבה ברחובות העיר שחוברה לה, הייתה לה תחושת ניכור. "לא הייתה תחושה של הזמנה למרחב משותף", היא אמרה. והמשפט הזה, "הזמנה למרחב משותף", נשאר איתי כל אותו יום, וליווה אותי עוד, עיניכן הרואות, והנה הוא כאן. הזמנה למרחב משותף אילה שלו אחת ההצלחות הגדולות של משטר נתניהו היא הפילוג והשיסוע, שהם הבסיס לשליטה והכפפה לרצונו של מי שאוחז בכוח, מקדמת דנא. הנה, למשל, זוכרים

צמד המילים הזה, "אסור להשוות", הפך למטבע לשון שגור שמשתמשים בו בספק הומור ספק מרירות בכל פעם ש... ובכן... ההשוואה זועקת לשמיים. הלאו הוא מוחלט. אסור בתכלית האיסור, בלי לשאול שאלות, בלי מדוע ובלי כיצד ובשל מה זה ואיך; ובלי לתהות אפילו לרגע למה זה כל כך אסור. ואכן, אמיר פנסקי, מהמסורים שבפעילי השטח, לא משווה. הוא רק נזכר בסיפורי אביו, ניצול אושוויץ. אילה שלו, עורכת זה עלינו לא משווה. זוכר. אמיר פיינסקי בפעילות ה נוכחות המגינה  שלי בבקעת הירדן אני פוגש הורים שקטינים יהודים תוקפי

הרבה אני שומעת טענות ששואלות "למה אין מנהיגי שלום פלסטיניים". עזבו את זה ששוב, כהרגלנו, אנחנו מסתכלים "עליהם" כאילו אצלנו יש מנהיגים, והם כל היום רק עסוקים בנסיונות לייצר פה שלום; או את זה שאין כאן באמת סימטריה ביחסי הכוחות; או את זה שישראל נוטה להעלים מנהיגים או פעילים פלסטינים שמנסים להיאבק בדרכים לא-אלימות. כשאני שומעת את הטענות האלה, ומנסה לענות, אני קולטת שאי אפשר לדבר על זה בכלל, כשעמוק בתוך הנחות היסוד של בת השיח קיימת דה-הומניזציה מובנית של פלסטינים באשר הם. יריב מוהר

האופן שבו משטר נתניהו מחבל בשפה עצמה מעסיק אותי הרבה. אני מניחה שזה נכתב פה פעם או פעמיים, כי באמת, הם עושים עבודה נהדרת בזה. וכשאני אומרת "נהדרת", אני מתכוונת למאמצים הבלתי מתפשרים שלהם לקרוא לכל התקפת מתנחלים אלימה "התגוננות", לכל הפקרה ואוזלת יד "משילות", לכל גניבת תקציבית למגזרים שהם מייצגים "חיזוק מורשת" או לאנשים כמו דניאלה וייס "פעילי זכויות אדם". הרשימה הוא אינסופית. ואם יש משהו שמערער את תחושת הביטחון ומייצר את תחושת ההזיה שאנחנו חיים בה, זה העניין הזה של לשמוט את עצ

בתוך המציאות ההולכת ומקדירה שלנו, קשה לעשות הפרדות בין עוולות שונות. ובכל זאת, אחד המקומות שבהם ההתפוררות של החוק נשחקה עד דק היא בהפרדה הכמעט טוטאלית בין יהודים וערבים בכל הנוגע ליחס של החוק, ואכיפתו. זוכרים שיעורי אזרחות? זוכרות שלמדנו וידענו כולנו לדקלם ש"כולם שווים בפני החוק"? העיקרון הזה, עיקרון השוויון בפני החוק, הוא מאוד בסיסי, וגם מאוד פשוט. כשמו כן הוא – הוא אומר שכל אדם, ללא הבדל דת, גזע, מין, לאום, מעמד חברתי או כל מאפיין אחר, אמור לקבל יחס משפטי שווה מהמדינה ומבתי

נשבר הלב על עזה. אני רואה את התמונות והסרטונים שמגיעים משם, ושומעת את הלב שלי נסדק. אחרי ההרס הטוטאלי שישראל גרמה שם, כשרוב רובה של האוכלוסייה חיה באוהלים, מכת המים שהגיעה עכשיו, כשהכול מוצף ואין לאן לברוח, כשמעט המזון שיש בנמצא נרטב ומתמסמס, כשהקור מכה 24/7 באנשים הרטובים – האומללות בלתי ניתנת לתיאור במילים. וכאן, אצלנו, במקום שיש לו חלק ארי במצב הזה, עדיין הלבבות אטומים לסבל האנושי הנורא. והלב כואב גם על זה. אורי גולדברג נותן מילים לטרגדיה. אילה שלו, עורכת זה עלינו מעשה ידי

כשאנחנו מסתכלים על החברה הישראלית-יהודית, כולנו יודעים לראות ולדקלם את שיטת ה"הפרד ומשול" שהמשטר נוקט בה כבר שנים. והוא ללא ספק גם מצליח. נתניהו ושותפיו הצליחו לפרק את החברה הישראלית לשבטים, לעדות, לגיאוגרפיות ולדעות פוליטיות באופן כזה שאנשים מוכנים כמעט לרצוח אלה את אלה בגלל עמדות שונות. באותו אופן, אותם אנשים, אותו ראש ממשלה, מרגיל אותנו גם להסתכל על המציאות הגדולה יותר כאילו אין קשר בין חלקיה, כאילו הם נפרדים. מה שבתוך החברה הישראלית-יהודית נפרד ממה שבתוך החברה הישראלית-ער

מתוך ההפניה לסרט ביוטיוב : הסרט הדוקומנטרי הזה  נכנס לאחד המוסדות הסגורים בעולם: צבא ההגנה לישראל במהלך המלחמה בעזה. "שוברים שורות: במעמקי המלחמה של ישראל" מציג עדויות של חיילי צה"ל ששירתו בעזה אחרי ה-7 באוקטובר 2023. הם מדברים בפתיחות – רבים מהם לראשונה – ומתארים את מה שראו בשטח: ההפצצות, הפגיעה באזרחים, הלחץ, הבלבול והרגעים שמעוררים שאלות קשות על התנהלות, תרבות ואחריות בשורות הצבא. הסרט, בבימויו של בן זנד, שכבר זכה בפרסים על סרטיו, מחבר עדויות נדירות שמעולם לא נועדו להישמע