כמה הערות על המלחמה

ברור שבעת מלחמה כולם עסוקים במלחמה. אלה ששמחים בה, כמה נורא; אלה שרואים בה משהו שחייבים לעשות כי אין ברירה; המיעוט המזדעזע ממנה; ואלה שבאמת מאמינים שאנחנו בכלל רק רוצים לשחרר את העם האיראני ממשטר מדכא. במלחמה כולם עסוקים במלחמה. גם הטקסט הזה של אמיר פאח'ורי עוסק במלחמה, אלא שהוא עושה את זה מתוך נקודת מבט ייחודית של פלסטיני בעל אזרחות ישראלית, הנטועה עמוק באמונה בחברה משותפת. זהו מבט שעושה לרגע זום-אאוט כדי לראות תמונה גדולה, ואז מחלק אותה לצ'אנקים קטנים יותר, שכל אחד מהם מעורר המון מחשבות ושאלות בפני עצמו. תקראו ותראו בעצמכם.

אילה שלו, עורכת זה עלינו

---

כמה הערות על המלחמה

אמיר פאח'ורי

מקווה שכל החבריםות כאן בטוב יחסית...

1. רבים כתבו על המיליטריזם הישראלי מ"יורים ובוכים" ועד "יורים ולא בוכים" (מ"מלחמה במקום שלום" של אורי בן אליעזר למיליטריזם החדש בישראל של יגיל לוי). בקיצור נמרץ, מיליטריזם זה כשכוח צבאי הופך בעיני הפוליטיקה, התקשורת והחברה לפתרון הראשון, אף הבלעדי, והיגיון הכוח מקבל בכורה על הגיונות אחרים, בוודאי על דיפלומטיה.

2. יש המייחסים את המיליטריזם הישראלי לכוחה הצבאי העודף של ישראל בבחינת אם יש לך ביד פטיש אז כל העולם נראה לך מסמרים. יש – ואני לא ממצה עכשיו – כמו חנה ארנדט, שחושבים שזו התפתחות דטרמיניסטית שקשורה להקמת מדינה יהודית בתוך לב ערבי עוין (פחות משכנע אותי). על כל פנים, העובדה ששום פוליטיקאי ישראלי משמעותי, גם לא מהאופוזיציה, לא יצא נגד המלחמה (למעט הפוליטיקאים הערבים שמתנגדים, אבל לא ממש מציעים מסגרת חילופית להבנת המציאות, כנראה מתוך ייאוש מלשכנע את הרוב היהודי), והעובדה ש־81% מהישראלים תומכים במלחמה (וזה לא אומר שלהביע תמיכה זה לא חלק "מההביטוס הלאומי"; מה שנלמד כדבר לעשות) – היא עוד הוכחה, די עצובה, שישראל משלימה את הפיכתה לסופר־ספרטה.

3. בסופר־ספרטה, וזו אולי התפתחות חדשה ביותר, לא רק מייצרים קונצנזוס סביב המלחמה (בארה"ב יש את טראמפ אבל יש לפחות ביקורת מצד חלקים משמעותיים מהתקשורת, הפוליטיקה והחברה האזרחית), אלא נוצר סנטימנט ציבורי שאפשר לקרוא לו "חדוות מלחמה". על הישראלים מצווה (בין השאר על ידי ניר דבורים או אברי גלעדים למיניהם – ואני לא בטוח מי גרוע יותר) לשמוח ממש על קיומה של מלחמה, ובוודאי לא להגזים בפחדים שלהם ("זה ירי מצומצם לא מטח" = זה כמה טילים בליסטיים – תסתמו!).

4. תפס את עיני היום כיצד אזרח מקריית שמונה פרק עול בתוכנית של חדד־דואק (עוד שני מיליטריסטים־ספרטנים) באופן שהזיז אותם בחוסר נוחות. עכשיו זהו זמן לחדוות מלחמה. אין סבל, אין תלונות, אין קשיים – "ביחד ננצח". אילוץ של שגרת מלחמה הוא רק חלק מזה. המשטר הישראלי החדש בהתגלמותו מבוסס, בין השאר, לא רק על מיליטריזם של "יורים ולא בוכים" אלא גם על "חדוות מלחמה".

5. ההתפכחות מהטענה של חלק מהליברלים, שטראמפ־ביבי, ולא יאומן שצריך לכתוב את זה, מעוניינים ב"שחרור" העם האיראני תהיה אחת ההתפכחויות המהירות ביותר, בוודאי לאחר שהמשחררים ממלאים את ריאות העם שאותו מבקשים לשחרר בגשם נפט הזורם גם למערכת הביוב שלהם ומייצר פוטנציאל לאסון אקלימי, ולאחר שבעיקרון הם משמידים את המדינה שלהם. העמדה הזאת הייתה נחשבת לבדיחה רעה אלמלא הייתה טרגדיה שרק חושפת חלקים מהקבוצה הישראלית הליברלית בפשטנות מחשבתית כמעט אינפנטילית – וזה במקרה הטוב יותר. אין מאחורי העמדה הזאת של הליברלים רשעות או ערלות לב, אבל אני לא בטוח שזה מפצה במקרה הזה על טיפשות מביכה ממש.

תמונה: chatGPT

6. בכלל, בקרב הישראלים הליברלים יש דיון בשאלה "כיצד משחררים את העם האיראני?" התשובה הכי טובה לשאלה הזאת היא: זה לא עניינכם. זה אולי עניין האו"ם או קואליציות מדינתיות מסוימות שתפעלנה לפי הדין הבינלאומי (יש משהו שקרוי ה"אחריות להגן" במשפט הבינלאומי)), משפט העמים, המוסר והנוהג המקובל, אבל זה בטח לא עניין של ישראל והישראלים – ויש לכך אלף סיבות. הראשונה והמספיקה היא שיש לדון בכיצד לשחרר את העם הפלסטיני מתחת למגף הישראלי, ואחר כך, ואולי במקביל, כיצד משחררים את היהודים הישראלים מהמשטר הישראלי (שלטון הופך למשטר כשהוא שולח את ידו לשדות שאינם השדה הפוליטי כדי לעצב אותם באופן התורם לשליטה הפוליטית).

7. לבנימין נתניהו, ללא ספק המדינאי המסוכן בעולם, אין בעיה לקשור את ישראל – מדינת היהודים לפי הצהרה עצמית – עם מלחמה אזורית שמפלרטטת עם מלחמה עולמית (רק הערב עמית סגל דיווח ליונית לוי, שנשארה אדישה, שאיראן מנסה לערב את סין ורוסיה [שכבר מעורבת] במלחמה). האם יש מישהו שמבין את המשמעות של כך, במיוחד מה יקשר לראש העם היהודי במידה וזה יקרה? האם ישראל בעזה ועכשיו באיראן תורמת לפרימת הסדר העולמי הליברלי (הבלתי מושלם בעליל) לטובת סדר עולם אימפריאלי־מאפיוזי? איך זה שאף אחד לא מדבר על זה?

8. החברה האזרחית המשותפת בישראל היא קרן האור היחידה כאן. היא מתנגדת למלחמה, שואלת שאלות ואף, אם כי לא מספיק בכלל, מציעה מסגרות הבנה, נרטיבים ודרכי פעולה אלטרנטיביים. אבל היא צריכה לעשות הרבה יותר מהאלמנט האחרון. את הציבור היהודי־ישראלי צריך לשחרר מאחיזת הבורות המיליטריסטית שניזונה מהפחדים המומצאים או האמיתיים שלו. פלסטינים אזרחי ישראל לבד לא יכולים לעשות את זה, אבל החברה האזרחית המשותפת יכולה בהחלט לעשות את זה. אחדים וטובים כבר עושים את זה ויש לחזק אותם היום ובוודאי בעתיד הקשה שאנחנו פוסעים אליו.

9. ארחיב בנקודה האחרונה רק לאלה שהדבר באמת מעניין אותם. הפער בעמדות בין יהודים לערבים בישראל סביב מלחמותיה של המדינה אינו נובע רק ממחלוקות פוליטיות מוכרות, אלא ממחלוקת עמוקה יותר ופחות מדוברת: מחלוקת על המיקום הגיאופוליטי של ישראל בעולם. מחלוקות רבות בין הקבוצות כבר זוכות לשיח ציבורי – למשל על אופיו של המשטר (הייתכן יהודית ודמוקרטית?), על מקורות אי השוויון הלאומי (זה באג או פיצ'ר?), על זיכרון סביב הקמת המדינה (הייתה או לא הייתה נכבה? ואם הייתה – היש אחריות או אשמה לצד האחריות?), על תפקיד הצבא בחברה, על אופני ההתנגדות הלגיטימית של פלסטינים או על הפתרון המדיני. אולם מתחת לכל אלה מתקיימת מחלוקת יסודית יותר: האם ישראל נתפסת כחלק מהמערב הפועל במזרח התיכון, או כחלק מן המרחב האזורי עצמו.

10. פער זה ניכר במיוחד בדיון סביב המלחמה הראשונה מול איראן (המלחמה הראשונה מול מדינה לא ערבית שהפלסטינים באזרחות הישראלית התנגדו אליה). בקרב רבים מהכותבים הערבים המלחמה נתפסת כחלק ממערך כוח מערבי־אימפריאלי רחב יותר. כך למשל נטען כי ישראל פועלת כזרוע אזורית של אינטרסים אמריקאיים, וכי המלחמה קשורה למאבקים גיאופוליטיים רחבים על סדר עולמי וכוח אזורי (קצת קשה להפריך את זה לאור הצהרות הפוליטיקאים הישראלים). אחרים מדגישים את החשש שהישגים צבאיים יחזקו פרויקט אזורי של עליונות ישראלית, או יעמיקו תפיסה של ישראל כ"ישות מערבית" הנאבקת בעולם “מזרחי”. לצד טיעונים גיאופוליטיים מופיע גם ממד רגשי. יש כותבים המתארים תחושת ניכור מן הקהילה הרגשית הישראלית כאשר השיח הציבורי מגויס סביב מטאפורות לאומיות ומיליטריסטיות. אחרים מבטאים חרדה עמוקה מהסלמה אזורית ומהשלכותיה הפנימיות על הדמוקרטיה ועל המיעוט הערבי.

11. כל זה כדי לומר כי הפער בין מחלוקת זו על המיקום הגיאופוליטי של ישראל ועל רמת הטיפול במחלוקת זו בקרב מקדמי חברה משותפת בישראל, ובהשוואה למחלוקות אחרות, הוא פשוט שערורייתי, בוודאי לאור הנזק שגורם חוסר עיבוד זה למאמצי השותפות. אפליג ואומר כי בפלטפורמות שיתופיות תימצא הסכמה על כל המחלוקות שמניתי לעיל, למעט על המחלוקת הזו.

12. לבסוף: הלב הפלסטיני (הפצוע והשותת דם לאחר שנתיים של מלחמת השמד) מתמלא תסכול ואף זעם על החוצפה, הבריונות והברוטאליות הישראלית המתגלה בימים אלה יותר מתמיד, אבל יש בו גם עצב משהו על זה שעם שלם החי איתו מצווה לנשוך שפתיים, לשמוח על מלחמה, לסבול בשקט, להיות לביא או ארי או טרינוזאורוס־רקס במקום להיות סתם אזרח. צריך להפוך את העצב הזה לתשתית לפוליטיקה שתגאל את עמי הארץ מהאסון שהם בתוכו.

---

אמיר פאח'ורי הוא משפטן, סוציולוג וחוקר במכון ון-ליר בירושלים.