בלוג

האופן שבו משטר נתניהו מחבל בשפה עצמה מעסיק אותי הרבה. אני מניחה שזה נכתב פה פעם או פעמיים, כי באמת, הם עושים עבודה נהדרת בזה. וכשאני אומרת "נהדרת", אני מתכוונת למאמצים הבלתי מתפשרים שלהם לקרוא לכל התקפת מתנחלים אלימה "התגוננות", לכל הפקרה ואוזלת יד "משילות", לכל גניבת תקציבית למגזרים שהם מייצגים "חיזוק מורשת" או לאנשים כמו דניאלה וייס "פעילי זכויות אדם". הרשימה הוא אינסופית. ואם יש משהו שמערער את תחושת הביטחון ומייצר את תחושת ההזיה שאנחנו חיים בה, זה העניין הזה של לשמוט את עצ

בתוך המציאות ההולכת ומקדירה שלנו, קשה לעשות הפרדות בין עוולות שונות. ובכל זאת, אחד המקומות שבהם ההתפוררות של החוק נשחקה עד דק היא בהפרדה הכמעט טוטאלית בין יהודים וערבים בכל הנוגע ליחס של החוק, ואכיפתו. זוכרים שיעורי אזרחות? זוכרות שלמדנו וידענו כולנו לדקלם ש"כולם שווים בפני החוק"? העיקרון הזה, עיקרון השוויון בפני החוק, הוא מאוד בסיסי, וגם מאוד פשוט. כשמו כן הוא – הוא אומר שכל אדם, ללא הבדל דת, גזע, מין, לאום, מעמד חברתי או כל מאפיין אחר, אמור לקבל יחס משפטי שווה מהמדינה ומבתי

נשבר הלב על עזה. אני רואה את התמונות והסרטונים שמגיעים משם, ושומעת את הלב שלי נסדק. אחרי ההרס הטוטאלי שישראל גרמה שם, כשרוב רובה של האוכלוסייה חיה באוהלים, מכת המים שהגיעה עכשיו, כשהכול מוצף ואין לאן לברוח, כשמעט המזון שיש בנמצא נרטב ומתמסמס, כשהקור מכה 24/7 באנשים הרטובים – האומללות בלתי ניתנת לתיאור במילים. וכאן, אצלנו, במקום שיש לו חלק ארי במצב הזה, עדיין הלבבות אטומים לסבל האנושי הנורא. והלב כואב גם על זה. אורי גולדברג נותן מילים לטרגדיה. אילה שלו, עורכת זה עלינו מעשה ידי

כשאנחנו מסתכלים על החברה הישראלית-יהודית, כולנו יודעים לראות ולדקלם את שיטת ה"הפרד ומשול" שהמשטר נוקט בה כבר שנים. והוא ללא ספק גם מצליח. נתניהו ושותפיו הצליחו לפרק את החברה הישראלית לשבטים, לעדות, לגיאוגרפיות ולדעות פוליטיות באופן כזה שאנשים מוכנים כמעט לרצוח אלה את אלה בגלל עמדות שונות. באותו אופן, אותם אנשים, אותו ראש ממשלה, מרגיל אותנו גם להסתכל על המציאות הגדולה יותר כאילו אין קשר בין חלקיה, כאילו הם נפרדים. מה שבתוך החברה הישראלית-יהודית נפרד ממה שבתוך החברה הישראלית-ער

מתוך ההפניה לסרט ביוטיוב : הסרט הדוקומנטרי הזה  נכנס לאחד המוסדות הסגורים בעולם: צבא ההגנה לישראל במהלך המלחמה בעזה. "שוברים שורות: במעמקי המלחמה של ישראל" מציג עדויות של חיילי צה"ל ששירתו בעזה אחרי ה-7 באוקטובר 2023. הם מדברים בפתיחות – רבים מהם לראשונה – ומתארים את מה שראו בשטח: ההפצצות, הפגיעה באזרחים, הלחץ, הבלבול והרגעים שמעוררים שאלות קשות על התנהלות, תרבות ואחריות בשורות הצבא. הסרט, בבימויו של בן זנד, שכבר זכה בפרסים על סרטיו, מחבר עדויות נדירות שמעולם לא נועדו להישמע

איך קוראים לזה, כשכוחות משטרה או צבא, נכנסים למקום המגורים שלך – עיר, כפר, בית – ולוקחים אותך איתם אל הלא נודע, בלי שעשית כלום, בלי שאתה או המשפחה שלך יודעים למה, ובעצם, כפי שמתברר בהמשך, בלי שום סיבה? אז אם אתה יהודי קוראים לזה "חטיפה", ואם אתה פלסטיני, קוראים לזה "מעצר". רותי לביא כותבת על עוד מופע כואב במיוחד של הכיבוש והאפרטהייד בישראל; ועוד מופע, חזק מאוד, של האופן שבו המשטר משתמש בשפה כדי לשחק לכולנו בראש. אילה שלו, עורכת זה עלינו לא אסירים ולא עצירים אלא "חטופים פלסטינ

"אני חושבת שאני לא מבינה את הסיפור שם באמת", כתבתי בקבוצת החברים ביום שישי, אחרי שפורסם שהפצ"רית התפטרה. "הם כועסים שהיא הוציאה סרטון של סוהרים שמתעללים באסיר? על זה המהומה?" "כן", ענה לי א'. "לא מעניין אותם ההתעללות, זה לא נספר, זה לא אירוע. מה שמעניין אותם זה שהוציאו את זה החוצה". כלומר, ככה הבנתי – הסיפור כאן הוא שהפצ"רית – הפרקליטה הצבאית הראשית – האישה שאמונה על החוק בצה"ל, ביקשה להתייחס לאירועים לא חוקיים שמתרחשים בבתי הכלא בישראל שבהם מוחזקים אסירים פלסטינים, וכל המערכ

למען הגילוי הנאות אגיד שחמזה ואני עבדנו ביחד במשך שלוש שנים. אנחנו מכירים היטב, ויש בינינו הערכה הדדית מבוססת. אני יודעת שישראלים-יהודים שיקראו את הטקסט הזה שלו יתכווצו פה ושם. ובכל זאת, אני חושבת שחשוב להביא את הקול הפלסטיני שרואה את המציאות מנקודת מבט שונה מזו שהציבור הישראלי מתבונן דרכה. רובנו חיים כאן בלי להכיר את נקודת המבט הזאת בכלל, וממילא בלי לחשוב שהיא לגיטימית – וזה, אולי, מתאר בדיוק את מה שחמזה כותב. המחשבה שאין כאן עוד עם שזו גם המולדת שלו היא אשליה. המציאות היא ש

אז הנה, יש הסכם הפסקת אש, שיש שאפילו קוראים לו "שלום", וטראמפ, הבסטי החדש שלנו, עוד אומר שהוא לנצח; והחטופים החיים חזרו סופסוף הביתה, והחללים גם הם מגיעים לאט לאט, להיקבר בידיים אוהבות ולבבות שבורים. לכאורה, אחרית הימים. ובכל זאת, המועקה לא פוסקת, התחושה, מעבר להקלה העצומה על חזרת החטופים, ממשיכה להיות שילוב של אימה והתגוננות, לפחות למי שמוכן להסתכל על התמונה הגדולה, וה"אי אפשר ככה יותר" ממשיך להתקיים במציאות של כולנו. תם זנדמן נותן מילים לתחושה הקשה הזאת. אילה שלו, עורכת זה

בתוך המורכבות של החיים פה בכלל, ובשנתיים האחרונות בפרט, כולם מייחלים לשינוי. שזה אומר שאף אחד לא מרוצה. רק שלהגיד "שינוי" זה לא מספיק. פשוט כי זה אומר רק מה לא – כלומר, מה שעכשיו; ולא אומר מה כן. איזה שינוי היינו רוצים? מה כן היינו רוצים שיהיה כאן? חזרתם של כל החטופים החיים השבוע הוציאה מכולנו אנחת רווחה קולקטיבית, ברור. ועם זה, היא הביאה לקדמת הבמה את השאלה החשובה של מה עכשיו. האם השינוי שאנחנו מבקשים הוא לחזור למה שהיה ב-6 באוקטובר, או שאולי אנחנו רוצים שינוי אמיתי, עמוק, ש

עדי רונן-ארגוב ( ★) , אילה שלו ( ☆) – שיחה בבוקר הידיעה על שחרור החטופים. מה קורה פה? ☆ היי עדי, לאיזה בוקר קמנו היום, הא? ★ לגמרי. ובכל...

יום כיפור נושא עמו כל כך הרבה משמעויות מכל כך הרבה רבדים של החיים. הוא אולי היום החשוב ביותר על פי הדת, שחשוב לה לשמור עליו. לפני 42 שנה...

אחת הזוועות שישראל משתמשת בה בעזה היא ההרעבה המכוונת. ישראל מנעה ממשאיות סיוע להיכנס לרצועה במשך חודשים ארוכים, בגלוי ואפילו בצהלות נקמה....

את הטקסט הזה איריס יזמה, מתוך התחושה האיומה הזאת של אחת מני מעטות שכן עוקבת אחרי מה שישראל עושה בעזה, ואז שיתפה אותי והתחלנו לכתוב אותו...

אני מביאה היום את המשך השיחה עם מאיר ברוכין – שבה הוא מדבר על פוליטיקה וחינוך, על חינוך לערכים ועל תקווה. הלוואי והקול שהוא מביא היה קול...

מאיר ברוכין, המורה לאזרחות והיסטוריה, שפוטר על ידי עיריית פתח תקווה בגלל דברים שפירסם בפייסבוק, והוחזר לעבודתו בעקבות פסיקת בית משפט, לא...

אוטוטו שנתיים מאז טבח ה-7 באוקטובר בעוטף עזה, שנתיים מתחילת הטבח ברצועת עזה. שנתיים שכולנו מצויים במטחנה קטלנית בלתי פוסקת – אצלנו היא...

לפני שבועיים-שלושה נסעתי ל אום אל ח'יר ול סוסיא , עמוק בתוך שטחי הכיבוש – וראיתי את המחסומים שישראל סגרה בכניסות לכפרים ולדרכים. לא מראה...