על האשליה שבכוח וההתעלמות מהמהות

עיני כולם נשואות אל האולפנים והריטואל כבר מוכר וקבוע. הנה הודעה על "חיסול" חמינאי, או פגיעה במשהו איראני שנשמע חשוב, או דו"צ שחוזר ומזכיר את ידו הארוכה של צה"ל – ומיד הגנרלים פורשים מפות, הפרשנים מספרים לנו כמה אנחנו חזקים, והציבור, רובו ככולו, צוהל. אפילו פנינה רוזנבלום כבר הוציאה שיר. והשיח כולו הוא תמיד רגשי, ותמיד מקומי, ותמיד מצדיק. מה, את לא שמחה על זה? זה יביא לנו שקט סופסוף! אנחנו נציל את העם האיראני (אהא...) וכך הלאה... אבל אחרי כלכך הרבה עשורים של סבבים מדממים, ובמיוחד אחרי השלוש שנים האחרונות, השיח הזה הוא באמת כבר כל כך רדוד ועלוב, שהתחושה שמתעוררת היא בעיקר של עלבון לאינטליגנציה. כי זה שיח שמתעלם מכל הקשר, מכל מה שהעבר כבר לימד אותנו, מכל היבט אחר של המציאות, שיח שמצמצם את החיים שלנו כאן למשחק סכום אפס של רגשות רגעיים, כאילו אנחנו מסתכלים על משחק כדורגל ולא על החיים שלנו, וכל השאלות האמיתיות, המהותיות, נדחקות אל מחוץ לפריים.

האמת היא שהשאלה אם חיסולו של מנהיג אויב, למשל, זו סיבה לשמחה או לא היא פשוט לא רלוונטית לכלום. יותר מכול, היא הסטת מבט. כי מה שבאמת חשוב הוא לא מה אנחנו מרגישים כשמנהיג אויב נעלם, אלא מהן ההשלכות הרחבות של פעולה כזאת, מה היא מעוללת לתשתית הקיומית, וכן, גם הערכית, שלנו. ועל זה אף אחד לא מדבר – בשיח הציבורי הרגשי אין שום התייחסות לעובדה שכשאנחנו מאמצים חיסול מנהיגים ככלי לחימה לגיטימי, מרכזי אפילו, אנחנו לא רק מורידים דמות מהלוח; אנחנו מקבעים נורמה מסוכנת של איזשהו בומרנג כוח. כי אם אנחנו קובעים שהרג של מנהיג שלא בא לנו טוב הוא לגיטימי, כי הוא "האיש הרע" בעינינו, אז אנחנו בפועל מחריבים את ההגנה המוסרית והמשפטית שאמורה להגן גם על המנהיגים שלנו, והופכים גם אותם למטרות לגיטימיות. במקום לשמור על "שלטון החוק" הבינלאומי כאיזשהו קו אדום, או חומת מגן, אם תרצו – גם אם היא פגומה – אנחנו עוזרים לפרק אותה. ומי שפורץ את הסכר של ריבונות ומדינתיות לטובת חיסולים ממוקדים, לא יוכל להיות מופתע כשהנורמות הללו יחזרו אליו כבומרנג, ולא יוכל לגנות חיסול מנהיגים בשום מקום, בשום צורה. וזה ממש לא עניין של "יפי נפש", זה עניין של התנהלות בסיסית ופשוטה שכל ילד בגן מבין – כי אין מצב שמה שמותר לי לעשות לאחרים, לאחרים אסור לעשות לי.

איזו בעיה זה פתר?

בעיקרון, המדיניות הישראלית בעשורים האחרונים הפכה לשבויה של ה"טקטיקה". אנחנו מנהלים כל אירוע בשטח, מגיבים לכל איום, רודפים ומיירטים כל טיל או כטב"מ, אבל מסרבים להרים את המבט אל האופק. ולא, הטענה היא לא שזה לא בסדר להגיב לאירוע, כן? תודה לאל על כל טיל שמיורט ולא פוגע באיש. רק שאני רוצה להסתכל רגע מעבר לאירוע בשטח. בפועל, התרגלנו לחשוב שאלימות היא לא מוצא אחרון, אלא היא ההתנהלות האחת והיחידה שאנחנו מפעילים. צמצמנו את ארסנל התגובות שלנו לאלימות בלבד: מול מדינות האזור; מול הפלסטינים בעזה, בגדה, במזרח ירושלים, בתוך ישראל; מול מפגינים שלא מיישרים קו עם מדיניות המשטר; מול כותבי פוסטים שמביעים דעה עצמאית; בבתי הכלא... ותפיסה של אלימות כפתרון לכול היא פחדנית, טיפשית וזמנית. בדיוק כמו אותו בריון כיתתי שאף אחד לא אוהב, שלא מייצר יחסים אמיתיים, שתמיד צריך להיזהר ולהישמר מסביבתו, ושבסוף תמיד, תמיד, ייפול. כמו בשנים של המתקפה האיומה על עזה, עכשיו גם באיראן – אף אחד לא שואל ברצינות מה האלימות הזאת מבקשת להשיג, וחשוב מזה - איך. כן, אנחנו שומעים על החלפת השלטון באירן כי ההוא היה כלכך דיקטטור, אבל באמת, זה גם קצת מוזר כשזה בא מהאנשים שאחראיים על השמדת עזה, וגם, למי שמעדיפים להתעלם או להתכחש לזה, השאלה הבסיסית בעינה עומדת – מה מתוכנן ליום שאחרי, ואיך מגיעים לשם?

צריך לזכור, שעד כמה שזה נשמע נורא, לצאת למלחמה, להפציץ, לחסל – זה "קל", בעיקר כשלא אתה, ה"מנהיג", משלם את המחיר. בשורה התחתונה זה דורש כסף, הרבה כסף, שאיתו מפתחים כלים פיזיים של הרס והרג, וכלים חברתיים של חינוך, כדי ליצור קונצנזוס שמאחד אותנו סביב היצר, המכנה המשותף הנמוך ביותר. כבר שנים אנחנו יוצאים לקרבות ושום דבר לא באמת משתנה, לא במהות, רק במספר הגופות. ומה עם לשבת ולדבר? לייצר הסדרים? להכיר בכך שגם לאחרים יש זכויות, צרכים וקיום? זה כבר דורש אומץ אמיתי. זה דורש את היכולת להכיל מורכבות, לוותר על אגו לאומי ולהשקיע את אותם משאבים אדירים שאנחנו משקיעים ב"איך להיפטר מהם" – בבניית המנגנון של "איך לחיות איתם". איפה החלק הזה? ישראל של היום מושקעת עד צוואר בניהול הסכסוך, על רבדיו השונים, ובניסיון למחוק את כל מי שלא מיישר איתה קו. כאילו קו המחשבה הוא תמיד "אם רק נפעיל מספיק כוח, מיליוני אנשים פשוט יימוגו באוויר". אלא שזו לא מדיניות, זו הכחשת מציאות שגובה מאיתנו מחירים עצומים, ובסופו של יום, כמו אותו בריון כיתתי, גם לא יכולה להימשך לעד, ובעצם קיומה מייצרת לנו דרך למפלה גדולה וכואבת, שלא ברור אם נצליח לקום ממנה. מה שנדרש הוא שינוי מהותי – ברצון, בכוונה, במחשבה, בתפיסה – כדי לייצר דרך אחרת. כל עוד אנחנו עסוקים רק בללכת מכות, אנחנו צועדים במרץ במקום, במקרה הטוב, ובונים עתיד של חיים על החרב וזהו, כמו שהבטיח פעם ראש הממשלה, כאילו אין ברירה. אבל יש ברירה, וצריך לזכור את זה. רק שאף פעם לא ניסינו. אנחנו תמיד מבטלים מראש.

וזה?

כשאנחנו מרימים את המבט מהטקטיקה, אנחנו רואים, פעם אחר פעם, שכל חיסול וכל תוקפנות הם לא נקודת סיום, אלא נקודת התחלה של סיפור חדש ואלים יותר. כל ילד שגדל בגדה או בבקעה או בעזה תחת הרס חסר אבחנה, תחת נישול ותחת שלילת זכויות בסיסיות, לא יגדל להיות "מורתע", אלא "שונא", או "זועם". מדיניות האלימות לא מנקה את השטח; היא זורעת בו את זרעי הפורענות הבאה. היא מקדשת את ההווה על חשבון העתיד, ומפקירה ערכים של דמוקרטיה וצדק לטובת שקט מדומה, רגעי.

הגיע הזמן להפסיק להתעסק ב"מי חוסל" ולהתחיל לשאול "מי יוביל אותנו הלאה מהאלימות התמידית"; להפסיק לחשוב "אלה החיים" ולהתחיל לתהות "איך אנחנו רוצים לחיות"; להפסיק להיכנע ל"זה מה יש" ולבחור במי ששואל "איך עושים שינוי". אנחנו צריכים להפסיק להיות צופים מהצד בפרשנות צבאית בלתי נגמרת, ולהתחיל להבין שכל המצב שאנחנו חיים כבר שנים הוא בחירה מנהיגותית, לא גזירת גורל. ורק אחרי שנמצה כל תהליך של הסדרה, של הסכמות והסכמים, של יצירת עתיד עם תקווה עבור כל החיים כאן, של – הנה, אני אגיד את זה – שלום – רק אז, אחרי שזה מוּצה, אחרי שהקדשנו משאבים ומאמצים וזמן וחשיבה, אפשר אולי להתחיל לדבר על תוקפנות ואלימות, וגם אז, רק כשיש מטרה מדינית בעקבותיה.

ביטחון ממשי בשום צורה לא יגיע מהיירוט הבא, או מחיסול מנהיג כזה או אחר, אלא מהיכולת שלנו לייצר מצב שהוא טוב לכולם, ולא רק לנו, על חשבון האחר. הגיע הזמן להשקיע בשלום את אותה יצירתיות ואת אותה נחישות ואת אותם תקציבים שאנחנו משקיעים במלחמה. כי בסופו של דבר, אם לא נלמד לנהל את המציאות דרך בריתות, הסכמות והסדרים, הכוח שאנחנו כל כך סומכים עליו עלול להיות זה שיקבור אותנו – או במילים של ספר משלי, לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן.

---

אילה שלו היא עורכת המדור "זה עלינו" באתר הדף היומי.