בדיקת מציאות
- Adi Ronen Argov
- לפני 17 שעות
- זמן קריאה 8 דקות
עודכן: לפני שעה (1)
את תפיסת העולם הפוליטית שלי גיבשתי עוד בימי נעוריי, בשולחן שישי ובצורך שלי להתעמת וליצור נפרדוּת מאבי שהיה נחרץ בדעותיו הימניות.
את האקטיביזם ואת זהותי כפעילת זכויות אדם גיבשתי בשש השנים האחרונות בתהליך הפיכתי ל-elder – התמרת נקודת המבט מהאינדיבידואלי לקולקטיבי.
ומהו אותו אקטיביזם פוליטי?
ל-דף היומי אין תאריך לידה, אלא תהליך לידה. מאסופת דיווחים על אירועים בגדה בקבוצות הוואטצאפ של פעילים נגד הכיבוש, לדיווח סדור בסוף היום, לאתר. כך לפחות 4.5 שנים, דיווח מילולי, מספרי, חזותי של אירועי היומיום הדכאניים בגדה. כל יום.
מאז אוקטובר 2023 גם עזה, לבנון, ושטחי 48; ומאז יוני 2025 איראן, או מה שאנחנו מכנים "גזרות אחרות". זאת, מתוך אמונה שהכול קשור בכול, ודיווח על זירה אחת בלבד חוטא לאמת.
דיווח לקוני, חָזָרָתי, מתוך הצורך לתעד את שהיה ולומר - היה. להזים את תחושת האירוע החריג או הבודד, להציג הדפוסים. ארכיון של ממש.
את פרויקט מעורבים בעל כורחם, המתעמת עם הביטוי הציני-מיליטריסטי "בלתי מעורבים", התחלתי אי שם בראשית 2024, והוא נתן שם ותמונה לילדים שעורבו בעל כורחם – שלא ניתנה להם האפשרות לבחור את מעורבותם – ושילמו מחיר מלא – מחיר חייהם – בכל האזור: בישראל, בגדה, בלבנון ובעזה (הרבה מעזה). המשאלה ברמה האישית היא הדחף לתת להם זהות, רסיסי חיים; וברמה הקולקטיבית – ליצור סדקים בחומת הדה-הומניזציה הקולקטיבית, לומר שהיו ואינם.
לימים, הפרויקט הזה הפך להפגנה השקטה עם תמונות הילדים בזכות מנהיגות נשית מופלאה ואף הפך לדוקו קצר. כך עבר מהאישי לקבוצתי.
בין פרויקט זה היה (הדף היומי) להיה ואנחנו (מעורבים בעל כורחם), הפכתי לנושאת עדות ולמספרת הסיפור.
ואיך מספרים את הסיפור לקהל שלא רוצה לשמוע? האם בצעקות, הטחות והאשמות?
ואיך מספרים את הסיפור לקהל שלא רוצה לשמוע? האם בצעקות, הטחות והאשמות? האם ברכות עד עמעום מבלי להזכיר את המילים שאין לומר – טיהור אתני, נכבה, ג‘נוסייד? מי הקהל שאליו אני פונה? האם הסיפור המסופר אכן מייצר שינוי? מי בכלל רוצה לשמוע סיפור המאיר באור פלורסנטי על החלקים הרצחניים והדכאניים שבתוכו? איך להפוך את הזעקה הקסנדראית שבתוכי לסיפור מניע מבלי ליפול שוב ושוב לתסביך קסנדרה.
איך לספר את הסיפור לכם, כאן ועכשיו, באופן שתהיה לו השפעה מירבית? ומה היא אותה השפעה מירבית?
אין לי תשובה. ניסיתי הכול. זועמת או מפויסת, מצמצום להרחבה. אני מעדיפה לשהות עם השאלה או להשאיר אותה כשאלה המופנית אליכם, המאזינים.
אי שם באוגוסט 2025, מתוך הקריאה הנואשת שבתוכי ובסינכרוניזציה מופלאה עם קריאת אחרים, הוקם פורום "שתיקה היא פשע" – קבוצה של אנשי בריאות הנפש והרווחה המבקשים לנקוש, או אולי אף לבעוט, בשערי שתיקת האיגודים המקצועיים וקולגות. שתיקה ואף השתקה תחת הכותרת "נקי מפוליטיקה". ניטרלי.
גם פה פגשתי את אותן דילמות: איך מספרים את הסיפור למי שלא בהכרח מעוניין לשמוע, ומיהו קהל המאזינים?
במפגש זה אני בוחרת להתעמת עם 3 הנחות שאני מזהה:
1. האחת – טרור מתנחלים. ההם. שם, מעבר להררי החושך. תוך התעלמות מה"אנחנו" המאפשר את זה, מהעובדה ש״ההם״ הם שלוחה של ה"אנחנו".
2. השנייה – בואו נדבר על הגדה. בואו לא נדבר על עזה, על לבנון ועל שטחי 48. הפרדה נוחה, קלה יותר לעיכול עבור היחיד, שמחזקת את כוונת המתכנן: הפרד ומשול.
3. השלישית – ה-7 באוקטובר הוא נקודת האפס למצב הנוכחי. ובכן, הוא לא.
אני רוצה להתחיל בווינייטה. אוקטובר 2021, העיירה ביתא, דרומית לשכם, בפנייה ימינה לפני שנכנסים לחווארה וממשיכים למחסום זעתרה, במקום שבו תושביו מוחים על השתלטות המאחז אביתר על אדמותיהם בג‘בל סביח.
מדי יום שישי הם עמדו מול כוחות צבא, מתנחלים לא היו שם (המאחז אז היה נטוש ועמד ריק על פסגת ההר), נפצעו, נהרגו (10 מהם) מבלי שאחזו בנשק חם, מבלי שהיה מגע בינם לבין הכוח הצבאי. מאבק שבמידה רבה שאב השראתו ממאבקה של בילעין.
ימי שישי שלי באותה תקופה היו מוקדשים לביתא.
באותו היום המוחים סיימו את תפילת יום השישי במתחם גן השעשועים. על הגדר תלויות תמונות השאהידים ואוסף מיכלי גז מדמיע וכדורי גומי במיצג אומנותי שכזה. משם הם יצאו לעבר השביל על ההר שממול לג׳בל סביח. הילדים החלו להתאמן ברוגטקות בין עצי הזית, הקשישים החלו בקריאות התכביר.
על ג'בל סביח שממול ניצבו החיילים, גם בהמשך הדרך על ההר בו עמדנו. שני הרים, ואדי ביניהם, נוף עוצר נשימה ובו מתנהלת דרמה אכזרית. א-סימטרית, סמל לדכאנות הכיבוש.
הצבא החל יורה - אש חיה, כדורי גומי, גז מדמיע, במשקפת ניתן היה לזהות את חיוך החיילים הישובים בצל. הפלסטינים עם הרוגטקות ניצבו בוואדי, בנחיתות אסטרטגית, ובבירור האבנים שלהם לא הגיעו אל החיילים.
מול עיניי הדרמה התנ"כית של דוד וגוליית – אלא שמי הוא הדוד ומי הגולית?
ואז קריאה: סמירה באה! תברחו! סמירה הייתה ההאנשה שנתנו תושבי ביתא לרחפן הנושא 6-9 מיכלי גז מדמיע, מוטס בידי חייל ורודף מפגינים תוך שהוא משמש מקלחת גז מדמיע. אמצעי ללחימה בהפס״ד (הפרות סדר) יקראו לזה בצבא. הפס״ד הוא כינוי למחאה - בגדה אסור למחות או להפגין. זו היא הפרת סדר ודינה מעצר. פציעה. מוות.
התחלתי לברוח. מפגשים קודמים עם גז מדמיע הותירו בי חוויה קשה, אז ברחתי. באותו רגע של תגובה אינסטינקטיבית החייל היה האויב שלי, הזעם והפחד מתדלקים צעדיי, הבתים בביתא מקום מבטחים. אלא שסמירה הדביקה אותי והמטירה עליי את מטענה הרעיל.
אבודה, מבולבלת, נוזלת מכל הפתחים, בדיסאוריינטציה, ענן גז מדמיע מסביבי ובתוכי איבדתי את האבחנה שבין הפנים לחוץ, בין מציאות לפנטזיה.
צעיר רעול פנים הגיח מתוך העננה הרעילה והושיט לי יד. במצב שבו הייתי נתונה, לרגע דימיתי שהוא מלאך מושיע, ואולי הוא אכן היה. הוא החל מושך אותי, ספק רץ, ספק נושא אותי, עד לצוות הסהר אדום הקרוב.
שם, עדיין רעול פנים, מבקש להישאר אנונימי, הוא בקש מהצוות שיתרגמו לאנגלית: "אני חושב שאת אימא, אני אוהב את אימא שלי, אני מכבד אותה, אנחנו מתייחסים לאימהות שלנו יותר טוב מההם", הוא אמר, מצביע לכיוון החיילים.
ומי הם ״ההם״? ומי הם ה"אנחנו"? בכל יום שישי עד אז ומאז, החזרה מביתא הביתה, דרך המחסומים, אל ארוחת יום שישי, אל הניתוק, אל העיוורון, הייתה קשה במיוחד.
החוויה הביתאית הזאת ערבלה את הכול – מי אני, מי הם, מי החיילים (בנים של מכרים?), מי האויב, מי האוהב, מי דוד ומי גולית.
כל זאת מבלי שהיה שם מתנחל אחד! כל זאת ב-2021, שנתיים לפני ה-7 באוקטובר!
‣ מתחילת 2026 נהרגו 40 פלסטינים בגדה המערבית, מהם 10 קטינים – 8 נהרגו בידי מתנחלים, 32 על ידי הצבא.
‣ מתחילת 2026 נפצעו כ-650 פלסטינים, לפחות 270 מהם במהלך התקפות מתנחלים בליווי צבא. 32% מהפצועים נפצעו בשל מכות מחיילים.
‣ מתחילת 2026 נעקרו 1,500 פלסטינים מ-29 קהילות, 96% מהם בשל אלימות מתנחלים מגובה על ידי הצבא. בחודשיים וחצי הראשונים של השנה נעקרו מחייהם כ-95% מכל העקורים של שנת 2025.
‣ במהלך שנה אחת נעקרו 36,000 פלסטינים מבתיהם בשל מבצעים צבאים, טיהור מחנות הפליטים (ג'נין, טולכרם ונור שאמס), אלימות מתנחלים והריסות בתים.
‣ בחודש פברואר בלבד תועדו 1965 התקפות מתנחלים או צבא על פלסטינים בגדה.
‣ 9,500 פלסטינים כלואים בישראל. כמחציתם עצירים מנהליים או ״לוחמים בלתי חוקיים״ – ללא כתב אישום, ללא אפשרות להליך משפטי הוגן. שנים.
‣ פלסטינים נשפטים בבתי דין צבאיים, שבהם אחוז ההרשעות עומד על 96%.
‣ בשנת 2024 ישראל הרסה 1,317 מבנים בגדה בשל היעדר היתרי בנייה (שאין בפועל אפשרות להשיגם), ו-452 מבנים נוספים במבצעים צבאיים. כתוצאה מכך נעקרו 4,886 בני אדם מביתם, 621 מהם כתוצאה מאלימות מתנחלים.
‣ מאז 2020 לא הועמד אף ישראלי לדין על רצח פלסטיני.
מרץ 2026 – חיילת רעולת פנים פוקדת על רועה פלסטיני (שטחי המרעה צומצמו לטובת הרחבת שטחי המרעה של המתנחלים) ללכת, לנטוש העדר וללכת, עכשיו! כשאצבעה מונפת במחוות איום.
"למה?" הוא שואל.
"כי אמרתי, כי זה לא שלך. עכשיו".
"ומה עם העדר?" הוא שואל.
"לא מעניין אותי".
לאחר מכן הרועה מותקף ונעצר, העדר קרוב לוודאי נגזל בידי מתנחלים, אלא אם היו פעילי נוכחות מגינה במקום.
לומר "טרור יהודי" ולמקד אותו במתנחלים בלבד הוא בבחינת לומר "היד היכתה", מבלי לומר "היכיתי באמצעות היד".
פעילי נוכחות מגינה עדים למעורבותם של כוחות הביטחון בהתנהלות האלימה והאכזרית של הכיבוש בגדה. ״החיילים לא מצליחים להגיע לכל האירועים״, יאמר הרמטכ״ל. בפועל, במקרה הטוב הם עומדים מנגד, ובמקרה הנפוץ, הם חלק פעיל. לא פעם נציגי הכוחות האלה יטיחו בפעילים: "אם לא הייתם פה היה שקט. אתם מתסיסים".
אני ממליצה לצפות בכתבה של צוות ה-CNN שהותקף בתייסיר ב-26 במרץ בידי כוח צבאי, ובמשנת החיילים המוצגת שם. על אף התגובה המזועזעת של רבים, אלה הם דברים שנאמרים לעיתים קרובות, אלא שהפעם המותקף היה צוות אמריקאי, התיעוד יצא החוצה, המלך הוא עירום. הדוד סאם לא מרוצה.
לומר "טרור יהודי" ולמקד אותו במתנחלים בלבד הוא בבחינת לומר "היד היכתה", מבלי לומר "היכיתי באמצעות היד". זה אופנתי, זה עושה נעים, ולמעשה מדובר בגזלייטינג שנועד להשכיח כי מדובר בכיבוש צבאי המתעלם מהחוק הבינלאומי, שבמסגרתו עליו לדאוג לרווחת הנכבשים.
לומר "טרור יהודי" זה בבחינת פיצול – ההם זה הרע, אנחנו הטוב; הם התוקפן, אנחנו הקורבן. הפיצול מאפשר דה-הומניזציה, וזו מאפשרת אכזריות. ההם – פלסטינים או מתנחלים או בן גביר. מה שמתאים. ומה עם אנחנו?
בפועל מזה שנים, ותחת מדיניות ניהול הסכסוך שאפיינה את ממשלות ישראל עד לממשלת השינוי, עת הפכה מדיניות ניהול הסכסוך למדיניות הסיפוח, מדינת ישראל מנהלת מפעל טיהור אתני, המשך לגרסה הראשונית של הנכבה ולגרסת ההמשך בעזה. מפעל זה תפס תאוצה בשנתיים וחצי האחרונות, בחסות טבח ה-7 באוקטובר.
טיהור אתני מהותו גירוש פלסטינים משטחי C אל תוך הערים המרכזיות, המכותרות ברצף התנחלויות. לאחרונה מגרשים גם משטחי A, B. לטיהור האתני יש מספר זרועות – מימון, תקשורת, שפה, חינוך, משפט, צבא, שב״כ, משטרה ומתנחלים.
מעשה הפיצול מתקיים גם בפיצול וההפרדה בין הגדה, לעזה, לשטחי מדינת ישראל. במה שונה ״חרבו דרבו״ של עזה מהטרור היהודי בגדה? במהות, שניהם טיהור אתני, אלא שזה בעזה גולמי, בוטה וגלוי, וצבוע בצבעי נקמה – נקמה שנתנה לגיטימציה להרג של כ-72,500 בני אדם, מהם לפחות 22,000 ילדים, מעל ל-58,000 יתומים, 2,700 משפחות שנמחקו לחלוטין, הרעבה, הרס והשמדה של כל אפשרות לבנות ולשקם.
מחנה הפליטים ג'נין שמרוקן מתושביו מאז ינואר 2025 מורכב מצאצאי פליטי הנכבה מאזור חיפה. משפחת אבו דקה, שאיבדה מאות מבניה ובנותיה בעזה, היא אותה משפחת אבו דקה מיפו.
ואולי ההפרדה בין עזה לגדה לישראל מאפשרת ארגון, היררכיה – שמטרתה נוחות – רווחה נפשית כלשהיא והפרדה בין מוצדק ללא מוצדק לרובינו. או בסופו של יום, הפרד ומשול למובילי הדרך.
מ', פעיל פלסטיני תושב הצפון, ביטא ביקורת רבה על מדניות ישראל. לפני כחודש הוא נעצר באשמת הסתה, הופשט מבגדיו, ראשו הוכנס לתוך חבית שערו גולח תוך שהשוטרים משפילים אותו מילולית ומכים אותו פיזית. הוא שוחרר לאחר מספר ימים ללא תנאים מלבד השתקה לשבועיים ברשתות. בית המשפט מתח בקורת על אי ההצדקה במעצר.
ילד בן חמש, תושב הגדה הסובל מלוקמיה, לא יכול להתפנות לטיפול מציל חיים כי נולד בעזה . ילד בן חמש נידון למוות בידי שופט ישראלי, כי נולד בעזה.
מדיניות ישראל לא נולדה ב-7 באוקטובר, וגם לא עם עליית ממשלת הימין לשלטון. היא תוצאה של שנים בהן הסכסוך נוהל. כלומר, ישראל נמנעה מלהתמודד עם הסוגייה הפלסטינית. ההחרפה של אכזריות הדיכוי החלה בחדות ב-2021, בימי ממשלת השינוי, עת בנט החל במה שנקרא מדיניות הסיפוח. החרפה נוספת החלה עת ממשלת הימין הסירה כל מסיכה של הומניות לכאורה, והיא מצהירה בריש גלי על כוונתה לטהר, להרוס, להרוג.
ברצוני לסיים בסיפורים. האחד, על צוואתו של ע‘ית' בן ה-16; והשני, סיפור מותו האכזרי של הנער ג‘אדאללה בן ה-14. שניהם היו ואינם.
ב-25 במאי, 2022 מתנחלים מאובטחים על ידי צבא עולים לקבר יוסף שמצוי במחנה. במקום מתפתחים עימותים. ע‘ית' נורה בראשו (לירות כדי להרוג) ו-75 פלסטינים נוספים נפצעים באותו הלילה. בקבר יוסף חגגו.
לאחר מותו התגלתה צוואתו: ״אל תשימו אותי במקפיא, משום שאינני אוהב קור. כשתחליטו היכן לקבור אותי, עשו זאת במקום שבו נמצאים ילדים כדי שלא אהיה בודד. השאירו את חשבונות הרשתות החברתיות שלי פתוחים, ומדי פעם העלו בהם משהו, כדי שלא ישכחו אותי.
הצמיד האהוב עליי נמצא מתחת לכרית. אל תאבדו אותו. אמרו פסקי קוראן לעילוי נשמתי, כששמי מופיע על העמוד הראשון. בואו לבקר אותו מדי מספר ימים. דברו איתי. אני אקשיב. אל תבכו, אני לא אוהב להעציב אף אחד. אינני רוצה שמישהו יבכה בגללי".
‣ ג‘אדאללה ג‘יהאד ג'ומעה ג‘אדאללה – ג‘אד בפי חבריו ומשפחתו – בן 14, תושב מחנה הפליטים אל פארעה, נורה למוות ב-16 בנובמבר, 2025. היה ואיננו.
סרטונים מתעדים כיצד במשך 45 דקות גסס, תוך שהוא מבקש עזרה כשחבורת חיילים מקיפה אותו, אדישים, מצלמים, מסתכלים בנייד, הוא זורק את הכובע שלו, הם משליכים אותו חזרה אליו. הוא מרים יד, שתיים, הם מתעלמים.
שכנים וקרובי משפחה צופים במתרחש, החיילים יורים על האם שמנסה להגיע אל בנה. בסופו של דבר הוא מת וגופתו נלקחת אל המקררים שע‘ית' כה פחד מהם. ג‘אד הוא אחד מ-55 ילדים שנהרגו ב-2025, אחד מ-77 קטינים שהצבא מחזיק במקפיא, כדי למנוע קבורתם.
היו ואינם.
והנה יצאה לי הקסנדרה. מעט תקווה – אינני מאמינה במדידת השפעת מעשיי. ההשפעה מזערית. תהליך ההכרה, נטילת האחריות והצדק המעברי יימשך דורות.
אלא שבעצם העשייה אני דורשת מעצמי מדי יום להסתכל על כל החלקים שבי, למתוח את קצה גבול הנוחות. ואולי, גם בפאתי נפשי, להוכיח לעצמי שאני טובה מהם. שמחיתי בזמן שאחרים שתקו. אפשרי.
אלא שבכדי שיהיה שינוי עלינו להתחיל בעבודה עיקשת של הרחבת גבולות התודעה …
דברים של עדי רונן-ארגוב בוובינר של "שתיקה היא פשע"
בשנים האחרונות החלו להגיד - עבודת קודש - על כל פעולה שעשייתה היא סוג של נורמה אנושית ומקצועית. אז אני אגיד שאתן של בדף היומי עושות את אחת הפעולות החשובות והמשמעותיות ביותר הנעשות בשנים האחרונות. אתן מפיחות תקווה בים הכאוס והיאוש שמסביב, שאולי הטוב יגבר כאן.