מה נשתנה הלילה הזה?
- Ayala Shalev
- לפני יום אחד (1)
- זמן קריאה 4 דקות
אנחנו שואלים את השאלה הזאת מדי שנה בימים האלה, והשנה התשובה היא שהכאוס חדר אל תוך הסדר. הלילה הזה אינו שונה מכל הלילות של החודש, השנה, השנתיים וחצי האחרונות: כולנו מפוחדים, מדוכאים, כואבים את הזיכרון של מי שלא יושב עוד מסביב לשולחן, וקשובים לקולות ההתרעות והבומים שירעידו את כוסות היין שאנחנו אוחזים.
אוטוטו נכנס החג, "זמן חירותנו", והשנה המילים האלה מרגישות עוד יותר זרות, כמעט אירוניות, כמה נורא. רובינו, ניתן להניח די בוודאות, עסוקים בהלכות החג – מהנקיונות, דרך ביעור החמץ וליל הסדר עצמו, ועד למשפחתיות והביחד – בזמן שבחוץ הסבב הנוכחי של האלימות ממשיך למשוך אותנו מטה, לתהום שנראה כאילו אין לה תחתית, והכנסת ממשיכה לבזוז את הקופה הציבורית, להעביר חוקים מקדשי מוות, לשקר לציבור על ימין ועל ימין קיצוני ובאופן כללי לזרוע כאוס בכול.
למה חירות ולא חופש?
אני חושבת שלא לחינם החג הזה נקרא "חג החירות", ולא "חג החופש". הרי "חירות" היא לא מילה שמשתמשים בה הרבה. היא חגיגית יותר, גבוהה יותר. ובכל זאת בחג הזה אנחנו משתמשים ב"חירות". אני מתעכבת על זה, כי יש הבדל מהותי בין שני המושגים האלה, ואני חושבת שכדאי רגע לעצור עליו.
חופש (Freedom /Liberty) הוא מושג חיצוני, פיזי – הוא היעדר כבלים, הוא היכולת לנוע בלי מגבלה או מסגרת או מישהו שיעצור בעדך.
חירות (Autonomy/Sovereignty), לעומת זאת, היא מושג פנימי, מוסרי, אפילו רוחני. היא מתייחסת לריבונות של האדם על ערכיו, ליכולת לבחור בחיים ובמוסר גם אל מול פחד או אי נוחות, למוכנות לראות את האדם בכל אחר. אדם יכול להיות נטול חופש – בכלא, למשל – ועדיין לשמור על חירות. כשאנחנו קוראים או מכירים בהיסטוריה דמויות כאלה, אנחנו נוטים לראות בהם גיבורים.
ואולי, העובדה שהחג הזה נקרא חג החירות ולא חג החופש, באה ללמד אותנו שהיציאה ממצרים לא הייתה רק בריחה מהעבדות הפיזית (חופש), אלא כניסה למרחב של קבלת ייעוד ואחריות מוסרית (חירות), כפי שמתואר בהמשך הסיפור המקראי, סיפור קבלת עשרת הדיברות.
הנהגת המדינה הנוכחית, שתומכת במוות ובמלחמה, מנסה למכור לנו "חופש" מזויף. החופש לנקום, החופש להפציץ ללא הבחנה, החופש לחוקק חוקים שמבדילים בין דם לדם (כמו חוק עונש המוות החדש, שמנוסח בדקויות משפטיות שנועדו להפלות על בסיס לאומי) – כל אלה ודומיהם הם פשוט ה"חופש" שאנחנו מבקשים לעצמנו, החופש לעשות ככל העולה על רוחנו, מבלי לתת על כך דין וחשבון לאיש או לאלוהות, ומבלי להתיר לאחרים שסביבנו את אותו ה"חופש". הם מציגים את הכוח הזה כפסגת החופש הלאומי, אבל בפועל, כשחוקים מפלים עוברים, וכשהתנהגויות מתרחשות, שפוגעות בחופש של קבוצה אחת לטובת הכוח של קבוצה אחרת, הם מחריבים את החירות המוסרית שלנו. חברה שמשעבדת את מערכת המשפט שלה לפולחן של מוות, ושולחת את מיטב בניה ובנותיה להרוג חפים מפשע, היא חברה שאיבדה את חירותה הפנימית. היא משועבדת ליצרים האפלים ביותר שלה – לפחד, לשנאה, לפולחן הכוח – ומתוכם היא פועלת.
מה קשור למה?
דמיינו רגע שוטר שעוצר אדם ואוזק אותו אליו כדי לוודא שלא יברח. לרגע נדמה שהשוטר הוא החזק – הרי המפתח אצלו, הוא מחזיק בכוח. אבל אם תתמקדו בידיים של השניים, תראו את האמת המרה: שניהם אזוקים ולמעשה אתם רואים מול העיניים שני אנשים שאיבדו את החופש שלהם. הרי גם השוטר לא יכול במצב הזה לעשות כרצונו, הוא לא יכול להרפות מהמבט הדרוך, מהחשש, מהדאגה. הוא לא אדון לעצמו. הוא קשור ומשועבד בכל רמ"ח איבריו למשקלו של האחר – כך שלמעשה, הוא עצור מבחירה. הוא מאבד את חופש התנועה שלו, וגם את חירות המחשבה, כשכל מהותו הופכת להיות "הסוהר".
וככה אנחנו נראים עכשיו למתבונן האוביקטיבי מבחוץ. אנחנו מפציצים בכל האזור, כובשים, מגרשים, נועלים שערים. אנחנו בטוחים שכוחנו וה"עצימות" שלנו יבטיחו את ביטחוננו, אנחנו משוכנעים ש"הניצחון המוחלט" הוא המפתח לחירות שלנו. אנחנו מתנהגים כאילו ההרס שאנחנו מייצרים בצד השני לא גובה מאיתנו מחיר, כאילו הטראומה, קריסת התשתיות המוסריות והאובדן הפיזי והנפשי בבית לא קשורים לאותם אזיקים שסגרנו על עצמנו.
אלא שהאמת היא שאנחנו אזוקים לטרגדיה שאנחנו מייצרים. כשאנחנו מחריבים תשתיות בצד השני, התשתיות המוסריות שלנו קורסות פנימה. כשאנחנו זורעים טראומה, היא מחלחלת חזרה אל חדרי הילדים שלנו. אנחנו מתנהגים כאילו אנחנו החזקים בסיפור הזה, כשלמעשה אנחנו שוטר עייף, פצוע ומיוזע, שקשור באזיקי פלדה לאויב שלו. ושנינו טובעים בבוץ של האלימות הבלתי פוסקת של השנים האחרונות, ואנחנו מסרבים להבין שכל עוד האחר אזוק אלינו, גם אנחנו לא בני חורין, אין לנו לא חופש ולא חירות.
סדר או כאוס?
השנה, המילה "סדר" מקבלת משמעות כמעט אכזרית. אנחנו נערכים ל"ליל הסדר" – טקס שכולו מבנה קבוע, הגדה שמוכתבת מראש, שלבים מסודרים (קדש, ורחץ...) בזמן שהחיים שלנו הם כאוס טוטאלי.
מאז אוקטובר, 2023, ה"סדר" המוכר של המציאות שלנו התפרק, ובחודש האחרון, עם ההפצצות והתחושה שכל יום מביא חורבן חדש, הכאוס הזה הפך לדופק של החיים.
ואנחנו מתעקשים לקרוא לזה "ליל הסדר", נאחזים בטקס עתיק של שלבים מוכתבים מראש – קדש, ורחץ, כרפס – כאילו אפשר להנדס נחמה אל תוך הכאוס הטוטאלי שבו אנחנו טובעים כבר שנתיים וחצי. בחודש האחרון, כשהשמיים רועדים מהפצצות והאדמה סופגת עוד ועוד דם וחורבן, הניסיון לייצר "סדר" מרגיש קצת כמו הפרעת קצב מוסרית, ניסיון נואש להחזיק ולשמור על מבנה טקסי מוכר, קבוע, בזמן שהכול מסביב מתפרק והלב מחסיר פעימה מכל דיווח. הממשלה מבטיחה לנו סדר בטחוני דרך חוקי מוות ועוצמה צבאית, ומתעלמת – ובעקבותיה רוב העם – מהעובדה שאנחנו בעצם שוטר מוכה טראומה שאוזק את עצמו חזק יותר ויותר לאסיר שלו, רק כדי לא להודות שהמפתחות אבדו מזמן בתוך המהומה. אין סדר במקום שבו המוות הוא תוכנית עבודה, ואין חירות בשולחן שבו היין מהול בדם ובידיעה שכל מכה שאנחנו מנחיתים בחוץ, מרסקת עוד משהו מהבית פנימה.
השנה, היציאה ממצרים לא יכולה להיות רק סיפור על עבר רחוק. היא חייבת להיות הכרה בעבדות הנוכחית שלנו. אנחנו משועבדים לפחד, משועבדים להנהגה שרואה במלחמה יעד ולא כישלון, ומשועבדים לאשליה שכוח יכול להחליף חמלה או ראיית אדם; שמה שישיג לנו ביטחון הוא מלחמת נצח ולא הסכמות והסכמים.
חירות, צריך לזכור כל הזמן, היא לא משהו שנזכה בו כי יש לנו צבא חזק. חירות היא משהו שאנחנו יכולים לבנות כשיש לנו מצפון ער. חירות אמיתית תתחיל רק כשנבין שהאזיקים האלו לא מגינים עלינו; הם פשוט מונעים מאיתנו לחזור הביתה, למקום הבטוח שלנו. הבית המוסרי שלנו מחכה שנשחרר את האחיזה, שנבחר בחיים, ונבין שכמו ששקיעה של עם אחד כרוכה בשקיעתו של עם אחר, כך גם חירותו של עם אחד כרוכה, ללא הפרדה, בחירותו של האחר.
