הסיפור של סנאד

במקרה יצא שאתמול שוטטתי בפייסבוק והגיע אליי פוסט קטן ונוגע ללב מהעמוד של עמותת "בדרך להחלמה", עמותה מצוינת שקרובה ללבי, שבה מתנדבים ישראלים מסיעים חולים פלסטינים מהמחסומים לבתי החולים, לקבל טיפולים מצילי חיים שלא עומדים לרשותם בתוך שטחי הכיבוש:

---

זאת הייתה אמורה להיות נסיעה שגרתית מתרקומיא לשיבא. ארבעה מבוגרים וסנאד אלחור, ילד בן שלוש חולה מאוד, ואביו. לכולם יש מקום באוטו הגדול של ש', המתנדב של "בדרך להחלמה".

האזעקה תפסה אותם ליד יער הילדים במסילת ציון. "חייבים לרדת מהאוטו", אמר להם ש' וירד מהמכונית ראשון. אחריו יצאו כולם והתיישבו על האדמה. האזעקה מייללת, מפלחת את האוויר, מגבירה את קצב פעימות הלב ואת הפחד. של כולם. חוץ מסנאד. ילד שלא הספיק לטעום הרבה מהעולם, מרגיש את האביב שבפתח והיער קורא לו, ויש לו ליער חיים ופריחה רעננה שהוא לא יכול להתנגד לה.

וש', שכבר יודע ומבין שזאת לא נסיעה שגרתית, מספר איך הרגיש פתאום טפיחת יד קטנטנה על כתפו ואיך הסתובב מיד ואיך הוא מרגיש עד עכשיו את מגע האצבעות הזעירות בחולצתו ואיך פגש בעיניו של סנאד, שהיו בהן תום וחיים, ואיך הגיש לו הילד מנחת לב: פרח סביון שקטף לו.

לפני שבוע סנאד מכפר ס'וריף נפטר. המחלה הכריעה אותו. ולש' רק חשוב שאבא של סנאד יידע על הרגע הזה, רגע של חיים, שש' לא ישכח אף פעם. סנאד ינוח בלב שלו לעד.

אי אפשר היה לעצור את הלחלוחית בעיניים, כמובן. וגם את המחשבות על הערך המוסף שיש לחיים של אנשים שמתנדבים לעזור לאנשים אחרים, במיוחד לאלה שהם המוחלשים שבמוחלשים, במיוחד אלה שמי שמחליש אותם זו המדינה שלך.

פעולת ההתנדבות והעזרה בראש ובראשונה עוזרת לאלה שכלכך זקוקים לה, כמובן, ובנוסף, היא מחזקת גם את מי שמתנדב – אם זה בלהישאר אנושי גם בתוך חברה מתבהמת; אם זה בחיזוק המצפן הפנימי של מי שיודע שהוא עושה את הדבר הנכון; ואם זה במפגש עם רגעים של חיבור בין נשמה לנשמה, באופן שלא קורה בשום מקום אחר.

עוד סיפורים של טוב, ואפשרות להתנדבות – תוכלו למצוא כאן.

---