מתים בהמתנה

בשבוע שעבר התקיים סיור נוסף ברחבי הגדה המערבית בהובלתו של דורון מיינרט מ"מסתכלים לכיבוש בעיניים". הסיורים האלה יושבים על העיקרון לפיו טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים – כלומר, ההבנה שלראות את הדברים תמיד יהיה ברור יותר ונוגע יותר מלהקשיב לשמועות או סיפורים. הפעם התכנסה קבוצה של הסגל הבכיר של אוניברסיטת תל אביב שיצאה לסיור. בן-ציון אשל היה בסיור הזה וכתב עליו.

אילה שלו, עורכת זה עלינו

---

מתים בהמתנה

בן-ציון אשל

הסיורים בגדה המערבית נועדו פשוטו כמשמעו להראות את המציאות בשטח, את הקהילות שחיות שם, את המאחזים שמוקמים כמו פטריות אחרי הגשם, את יחסי הכוח בין התושבים לבין המתנחלים, את הזיקה בין המתנחלים לבין הצבא – ואת כל מה שזה יוצר בשטח. כשבאמת טורחים להגיע ולראות בעיניים, המציאות הכואבת הזאת כאילו נותנת למתבונן מנה מרה מאוד של הבנה, שאי אפשר להתעלם ממנה: אי אפשר להתעלם מהעובדה שאלימות המתנחלים כלפי התושבים הפלסטינים היא חלק מתוכנית סדורה של "הכרעה"; ואי אפשר להתעלם מהקשר צבא-משטרה-מתנחלים, שעושים יד אחת כדי לממש את התוכנית הסדורה הזאת.

איש חכם אחד שהשתתף בסיור הזה, אמר אחר כך "זה לא שבגדה המערבית יש שתי מערכות חוק שונות – זו פשוט ארץ בלי חוק לכולם. אין מערכת חוק שתגן על הפלסטינים, אין מערכת חוק שתגביל את המתנחלים, אין חוק לכולם".

מה כן יש? יש מערכת שמדכאת ומועכת את כבודם של הפלסטינים; ויש מערכת שמעניקה פריווילגיות ומפנקת את טרור המתנחלים, ומשלבת אותו עם הטרור הישראלי הממוסד.

ז'אן אמרי בספרו "מעבר לאשמה ולכפרה" כותב ששלילת הכבוד היהודי שייצגו חוקי נירנברג היא למעשה שלילת הזכות לחיות מהיהודים – והם למעשה הפכו אותו, את אמרי, ל"מת בהמתנה". זהו, בפועל, מצבם של הפלסטינים החיים בין הירדן לים, ברמות שונות של שלילת הכבוד הזה.

בימים האלה יותר מאי פעם, אנחנו שומעים ישראלים שמצהירים מעל לכל במה אפשרית, ש"הפלסטינים ברצועת עזה איבדו את זכותם לחיות, מנער ועד זקן, מטף ועד נשים, כי הם כולם תומכים בחמאס".

ראוי כאן להשיב בשאלה – אם ניקח בחשבון שהארגון הרצחני ביותר, כלומר, זה שהותיר בעקבותיו הכי הרבה מתים, הוא חיל האוויר הישראלי, ואם ניקח בחשבון שחיל האוויר הזה הוא מושא להערצה ולתמיכה בקרב רובה המוחלט של החברה היהודית בישראל, האם זה שולל את זכותנו לכבוד ולחיים? חומר למחשבה.

חייבים להבין שביסוד הקביעה שלפלסטינים ברצועת עזה אין זכות לכבוד ולחיים, עומדת התפיסה שגם לפלסטינים בגדה המערבית ובירושלים אין את הזכות הזאת, ואנחנו רק ממתינים לטעות אחת שלהם, כדי שנוכל להשמיד גם אותם כמו שהשמדנו את עזה, השמדה וגירוש או "הגירה מרצון" מהמקום שהיה פעם ביתם ואנחנו הפכנו אותו לבלתי ראוי לחיי אדם.

ולכן היד החופשית שישראל מעניקה לטרור המתנחלים בגדה המערבית אינו באג, הוא פיצ'ר; ולכן טרור המתנחלים משתלב בטרור הממסדי של מדינת ישראל; ולכן זה גם מה שעומד בבסיס הפשיעה בחברה הערבית בישראל – החלטה ממוסדת להפקיר אוכלוסייה שלמה למחול המוות של פשע מאורגן.

הבסיס לכל התופעות הללו הוא אחד – השלילה המוחלטת של הכבוד מן הפלסטינים, שלילה שהופכת אותם ל"מתים בהמתנה".

קצת יותר משמונים שנה מאז שבנות הברית הביסו את הרייך השלישי, את המשטר הנאצי, וליהודים היום יש מדינה בת 78 שנים, שהיצירה הכי מרשימה שלה זה דיכוי העם הפלסטיני, ושלילת הכבוד שלו ביחד עם זכותו לחיות. דורות ההמשך של אותם יהודים מאז הפכו את הפלסטינים היום ליהודים של המאה ה21: מדינת ישראל הופכת את הפלסטינים למשוללי הזכות לכבוד ולחיים, למתים בהמתנה.

---

בן-ציון אשל הוא פעיל נוכחות מגינה ב-UCPIP ו"מסתכלים לכיבוש בעיניים".