חזרנו
- Ayala Shalev
- לפני 5 ימים
- זמן קריאה 3 דקות
כך אומרות הכותרות, מגישי החדשות, פיקוד העורף, האבות והאימהות. חזרנו. וכולנו עסוקים כל כך בדבר שחזרנו אליו, והרבה פחות בדבר שחזרנו ממנו.
וחזרנו מחתיכת דבר. במשך חודש הפצצנו והופצצנו, היינו בסכנת חיים, רצנו למרחבים מוגנים בכל שעות היממה, ספרנו בומים רועמים מרחוק או מקרוב. המסגרות והשגרה התפרקו, ואיתן התפרקו בתים, שטחים, אנשים, ותחושת הביטחון הבסיסית. דם נשפך, אזרחים וחיילים נהרגו. ותכלס? שום דבר לא באמת השתנה. כל זה קרה, וה"הישג" היחיד שהושג הוא פתיחת מצר שממילא היה פתוח לפני סבב האלימות הזה.
אבל את זה לא יגידו לנו הגורמים הרשמיים. הם ישקיעו את כל כוחם בלהחזיר אותנו ל"שגרה". השלטון זקוק לחזרה הזאת כי עצירה וחשיבה ביקורתית הן סכנה קיומית עבורו – אבל האמת היא שגם לנו נוח לברוח. אנחנו משתפים פעולה עם הריצה הזאת קדימה כי מפחיד מדי להשוות לחצים, לנשום, ולעכל את מה שהיה פה עד לפני שנייה. קל יותר לקפוץ מאפס למאה מ"הכול לא בסדר" ל"הכול בסדר", מאשר להודות שאנחנו עדיין מפורקים.
ואולי עכשיו זה הזמן לזכור, שכשדברים מתפרקים, זו הזדמנות. הזדמנות להשתהות ולתת לעצמנו דין וחשבון: לאן בדיוק אנחנו רוצים לחזור? מה אנחנו מעדיפים לשנות במקום לשחזר? המהירות, כידוע, היא מהשטן, וכך גם הציווי הפנימי שלנו להתנהג כאילו כלום לא קרה.
ומכיוון שעוד לא נולד האיש שיכול לעצור את הזמן, ומכיוון שלוח השנה אדיש למלחמות, אנחנו חוזרים מסבב האלימות האחרון ישר לתוך רצף ה"ימים הלאומיים". וזו הזדמנות לעצור רגע ולשאול אם מה שהיה הוא מה שאנחנו רוצים שיהיה; להסתכל על יסודות הבית שנחשפו במציאות שלנו, ולנסות לבנות עליהם מבנים אחרים.
למשל, הימים הלאומיים.
אנחנו רגילים לשלושה: יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. בפועל, יש עוד שני ימים לאומיים שמציינים שותפינו למולדת: יום האדמה ויום הנכבה. במציאות ה"רגילה", זו שבה אנחנו מובלים כעדר כדי שלא נשים לב שכל החורבן של החודש האחרון היה לחינם, הרוב אפילו לא יודעים מתי הימים האלה חלים. ומי שכן יודע, מצווה להתעלם או להתכחש.
תארו לעצמכם מציאות שבה חמשת הימים האלה מקבלים כבוד. לא כטקס מרוחק, אלא כהכרה פנימית. כשאנחנו לוקחים אחריות על חלקנו בהם ומפסיקים לעצום עיניים כמו תינוק שמאמין שאם הוא לא רואה – זה לא קיים, האוויר בחדר משתנה. משהו נפתח. זו בנייה של הכרה במקום הכחשה, והכנסת הימים הלאומיים הפלסטיניים אל תוך הקונצנזוס הישראלי היא לא "ויתור", היא פשוט התחלה חדשה של נשימה חדשה.
למשל, יום השואה.
שנים שאנחנו יונקים את הטראומה האיומה הזאת; ושנים שהמסר המזוקק לתוכנו הוא "לעולם לא ניתן שיעשו לנו את זה שוב". המסר הזה מעניק לנו תחושת עליונות מוסרית שמאשרת לנו לעשות הכול – הכול! – כדי למנוע הישנות של האימה. כשהפחד הזה מנהל אותנו, קל למנהיגים להשתמש בו כקרדום לחפור בו, ולנצל אותו כדי לנשל ולהרוס בשמנו.
אבל יש אפשרות אחרת. אם המסר היה משתנה מעט: מ"לעולם לא עוד לנו" ל"לעולם לא עוד לאף אחד."
הרב אברהם יהושע השל בצעדה השלישית מסלמה למונטגומרי באלבמה, עם ד"ר מרטין לותר קינג, ג'ון לואיס ואחרים
אבל יש אפשרות אחרת. אם המסר היה משתנה מעט: מ"לעולם לא עוד לנו" ל"לעולם לא עוד לאף אחד". במקום להיות הראשונים לכתוש מתוך פחד, היינו הופכים להיות הראשונים להתריע מפני אובדן אנושיות בכל מקום בו הוא מתרחש. זו מהות אחרת לגמרי לעם: מציאות שבה אנחנו מחויבים לשלום מתוך הניסיון המר שלנו, ולא למלחמת חושך נצחי.
ואלה רק שתי דוגמאות קיימות, מהותיות, שיכולות להזכיר לנו שהחזרה לשגרה היא לא גזירת גורל, היא בחירה. ויש עוד. בכל פעם שאנחנו מסכימים "לחזור לעצמנו" בלי לשאול מי זה העצמי הזה שחזרנו אליו, אנחנו מוותרים על ההזדמנות שנולדה בתוך ההריסות. השינוי לא יתחיל בנאומים בכנסת ולא בטקסים הממלכתיים; הוא מתחיל בנכונות שלנו להשאיר את העיניים פקוחות גם כשמפחיד, ולנשום עמוק גם כשהאוויר סמיך באבק של שקרים. בסוף, השאלה היא לא אם יתנו לנו לבנות משהו אחר, אלא אם אנחנו ניתן שיובילו אותנו בנתיבים ידועים מראש של שקרים ופייק וגזלייטינג אל תוך עוד מאותו דבר פעם אחר פעם, כשבכל סיבוב כזה אנחנו מפסידים עוד קצת מעצמנו.
תגובות