כשהמדינה מפקירה
- Ayala Shalev
- לפני 4 ימים
- זמן קריאה 5 דקות
אם אל מול פרץ ההפגנות שכולנו רואים בשבועיים האחרונים בחברה הערבית אתם מושכים כתפיים ואומרים, "ככה זה ערבים, הם אלימים", כדאי שתעשו בדיקה במדד הגזענות. ההפגנות האלה מגיעות אחרי שנים של הזנחה והפקרה, וכשממדי הפשיעה גובים חיים של גברים, נשים וילדים כמעט מדי יום.
כשהמדינה מפקירה
אילה שלו
כולנו התרגלנו להצגת הפשיעה והאלימות בחברה הערבית כבעיה פנימית, מגזרית, של החברה עצמה. כמה נוח להסיר את האחריות מהמדינה ופשוט להאשים את הקורבן. אלא שהאמת היא שהפשיעה שאנחנו רואים היום היא תוצר ישיר של מדיניות ממשלתית ארוכת שנים, בעיקר של מה שהמדינה בחרה לא לעשות – הצטברות של הזנחה: כלכלית, תכנונית, חינוכית ואכיפתית. המדינה, בפועל, נסוגה מאחריותה כלפי הפלסטינים אזרחי ישראל: היא לא השקיעה בתשתיות, לא יצרה מקומות עבודה, חסמה התרחבות של יישובים, מנעה פיתוח תעשייתי, והזניחה שירותים בסיסיים – ואל תוך החלל שנוצר מהנסיגה הזאת נכנסו ארגוני הפשיעה.
והרי זה לא שמדינת ישראל לא מסוגלת לאכוף את החוק, למנוע פשע או לפקח על מה שקורה בשטח. כולנו חיים כאן בביטחון אישי יחסי – שאמנם הולך ופוחת, אבל זה כבר סיפור אחר – לכן אי אפשר שלא לראות שאותו מנגנון שיודע לפקח, לעקוב ולהעניש כשזה משרת אינטרסים פוליטיים או ביטחוניים, בוחר לעצום עיניים כשמדובר בחיי אזרחים ערבים. או במילים אחרות – הפקרת החברה הערבית זו מדיניות.
הגוף המיידי שאחראי על אכיפת החוק והגנה על אזרחים הוא כמובן המשטרה. האמירה הרווחת בקרב הציבור היהודי היא שהמשטרה "לא מצליחה" להתמודד עם הפשיעה בחברה הערבית. אבל השאלה האמיתית היא עד כמה המשטרה בכלל מנסה. בשנה החולפת הגיע מספר הנרצחים בחברה הערבית למעל 250 בני אדם. קשה לתפוס את המספר הזה. רק 40 מהם פוענחו. קשה לתפוס גם את זה. לפחות עד שבוחנים את המציאות ורואים מה קורה בשטח: יש אכיפת יתר כשמדובר בהפגנות, בכל מה שקשור לבנייה, בכל מה שקשור בהתבטאויות נגד מדיניות הממשלה – אבל כשמדובר בהגנה על חיי אזרחים, אין שום אכיפה ושום טיפול בגורמי הפשע. ושוב, אי אפשר שלא לראות שזה לא מקרי, זו המדיניות.
גם תוכניות הממשלה השונות שדובר עליהן לאורך השנים הן בעיקר אשליה. הן הוצגו כהשקעה וטיפול בבעיה, אבל בפועל הן יושמו באופן חלקי ואיטי, אם בכלל. תקציבים לא הועברו, הוצגו תנאים בלתי אפשריים שמעידים על חוסר הבנה במקרה הטוב, וחילופי ממשל הביאו גם לביטולם. לצד זה לא היו תוכניות עומק, כאלה שמטפלות בבעיות מהשורש, כך שממילא הטיפול היה מיועד להיות חלקי בלבד, ולא כוון לשינוי מהותי.
זום אאוט: הכיבוש כעיקרון מארגן
לאורך שנות שלטון הימין בישראל החברה הערבית שימשה שוב ושוב שק חבטות פוליטי: פעם כאיום דמוגרפי, פעם כבעיה ביטחונית, פעם כקלף להפחדת בוחרים והיום כהצגת אזרחי המדינה הערבים באופן חד וחלק כ"מחבלים". מבחינת המשטר זה נוח. האלימות בחברה הערבית לא מאיימת עליו, לא דורשת שום שינוי מדיניות, והציבור היהודי הפנים ש"ככה זה", לא עושה את הקישור הנדרש למדיניות הממשלה, ומאשים את הקורבן. היום, התמונה שאנחנו רואים בערבי הבחירות שבה כל האולפנים שמציגים את אפשרויות הקואליציה לוקחים את המפלגות הערביות, שמים אותן בצד, ואז משחקים עם מה שנותר, מוכרת לכולנו והיא בגדר מובן מאליו. כך שהיום, גם הציבור היהודי לא רואה בחברה הערבית אזרחים שזקוקים לביטחון, אלא מתייחס אליהם כ“בעיה”.
בתוך התמונה הזאת עולה הרבה פעמים מתוך הציבור היהודי בלבול וחוסר הבנה בכל הקשור לשייכות של המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל. אז בשביל לעשות קצת סדר בבלגן הזה צריך להתחיל עם ההבנה שיש עם פלסטיני. כן כן, תיראו מופתעים. ואחרי שמבינים את זה, צריך רגע לבחון את האופן שבו מדינת ישראל חילקה את בני העם הזה ואת מערכת היחסים שלה עם כל חלק. מדיניות ה״הפרד ומשול״ היא אחד ממנגנוני העומק שבאמצעותם המדינה מנהלת את הפלסטינים כקבוצות מופרדות, מוחלשות ומדורגות, במקום כעם עִם זכויות קולקטיביות. יש את הפלסטינים אזרחי ישראל (48) שהם בעלי מעמד אזרחי באופן רשמי, אבל עם אפליה מוסדית עמוקה בכל תחומי החיים; יש את הפלסטינים בגדה המערבית (67) שנמצאים תחת משטר צבאי ישיר, נטולי זכויות אזרח, מפוררים למובלעות באמצעות התנחלויות, מחסומים והיתרי תנועה; יש את הפלסטינים במזרח ירושלים שהם "תושבים" אבל לא "אזרחים", שאינם בעלי זכות בחירה לממשלה ולכנסת, כלומר נטולי ייצוג פוליטי בהגדרה, ולכן מוזנחים ומאוימים תמידית; ויש את הפלסטינים תושבי עזה, ולא ארחיב כאן על מצבם האומלל עד בלתי נסבל היום. ישראל היא הריבון על כל ארבע הקבוצות האלה, והפיצול שהיא מייצרת הוא אסטרטגיה שמונעת סולידריות, שמקשה על התארגנות מאבק משותף, ושמאפשר לישראל לטעון בכל זירה שמדובר ב״מציאויות שונות״, כשבפועל מדובר באותו היגיון של שליטה, דיכוי והפקעת זכויות באמצעים מגוונים.
אי אפשר לנתק את הפקרת החברה הערבית לאלימות ולפשיעה ממדיניות הכיבוש המתמשכת. הכיבוש הוא לא רק משטר שמופעל מעבר לקו הירוק. הכיבוש הוא תפיסה שלטונית שרואה באוכלוסייה פלסטינית איום שצריך לנהל ולא בני אדם שצריך להגן עליהם. אותם מנגנונים של שליטה באמצעות החלשה, פירוק מרקמים קהילתיים, הימנעות מכוונת מאכיפה שוויונית ועוד אחרים, פועלים גם כלפי הפלסטינים אזרחי ישראל. הנורמליזציה של האלימות, של חיי אדם “זולים”, ושל אזורים שלמים שבהם החוק לא באמת קיים, היא תוצר ברור של עשרות שנים של שלטון צבאי, שבהן המדינה למדה שחוסר משילות יכול להיות כלי יעיל לא פחות מנוכחות אלימה ליישום המדיניות שלה. כך נוצר רצף אחד: צבא שפועל נגד אזרחים, משטרה שמתרגלת לא לראות בפלסטינים אזרחים שווי זכויות, ממשלה שמעדיפה כאוס מבוקר על שוויון אזרחי וציבור שאולף לא לשאול שאלות בנושא. במובן הזה, אוזלת היד המשטרתית שמאפשרת את האלימות הגואה בחברה הערבית היא אחת מצורות הכיבוש.
הכיבוש, לכן, יוצר את ההיגיון שמאפשר את הפשיעה, גם מבחינת המשטר וגם מבחינת הרוב היהודי במדינה. מדינה שמנהלת שליטה אלימה ומתמשכת על עם אחר, שמבחינה בין חיים שראויים להגנה לחיים שפחות סופרים אותם, מייבאת את ההיגיון הזה פנימה, לתוך שטחי הקו הירוק.
תראבין א-ס'אנע
ומה התפקיד של הציבור היהודי בתוך כל זה?
לפני הכול, הציבור היהודי צריך להבין את התמונה הגדולה, לראות את הדברים בהקשרם, לקרוא לילד הזה בשמו הנכון.
כשאנחנו אומרים "הפשיעה בחברה הערבית" צריך לזכור שהמסגור הזה מבלבל, ולא במקרה. צריך להבין שהפשיעה בחברה הערבית היא תוצר של מדיניות ממשלה, ובעוד שאכן הקורבנות, רובם ככולם, הם מהחברה הערבית, הבעיה היא של כולנו – וזה עוד הרבה לפני הטיעון התועלתני ש"בסוף זה יזלוג לחברה היהודית".
מול ההפקרה הזאת, המאבק שמובילה בימים האלה החברה הערבית נגד האלימות והפשיעה הוא לא “מאבק מגזרי”, אלא מאבק חברתי ישראלי, מאבק אזרחי עמוק על עצם דמותה של החברה בישראל. לציבור היהודי יש בו תפקיד מכריע: לבחור אם להמשיך להיות צופה מהצד, שנהנה משקט יחסי שמושג על גבם של אחרים, או לגלות סולידריות אמיתית עם מאבק צודק על ביטחון, חיים וזכויות. סולידריות כזו פירושה להפסיק לקנות את הסיפור על “פשיעה פנימית”, לדרוש מהמדינה ומהמשטרה אחריות שווה, ולהבין שהפקרת החברה הערבית היא חלק מאותה מדיניות שמחלישה כל מאבק אזרחי, מפרקת כל קול קולקטיבי, ומעמיקה שליטה דרך פחד וכאוס. כשיהודים תומכים במאבק הזה הם לא “עוזרים לערבים”; הם מגינים על האפשרות לחברה אזרחית מתפקדת, שבה ביטחון הוא לא פריבילגיה של קבוצה אחת, ואלימות היא לא כלי ממשל לגיטימי. בסיסי, לא? ואולי, אולי, שינוי תפיסתי כזה יוביל לשינוי תפיסתי גדול יותר שבו נראה את מחדלי הממשלה מול כולנו, את התעקשותה להמשיך לחיות על החרב גם בהקשר הכולל ואת סירובה לפעול למען שוויון וצדק שיביא, ובכן, בסופו של דבר, שלום.
מחר, בשבת, ה-31 בינואר, תתקיים הפגנה, בהובלת הציבור הערבי, שתזעק נגד ההפקרה המדממת הזאת. צעדה תצא ב-18:00 מכיכר המוזיאון לכיכר הבימה, וב-19:30 תתחיל ההפגנה שם. בואו.
תגובות