פושעים יהודים חפים מפשע
- Ayala Shalev
- 19 בדצמ׳
- זמן קריאה 4 דקות
בתוך המציאות ההולכת ומקדירה שלנו, קשה לעשות הפרדות בין עוולות שונות. ובכל זאת, אחד המקומות שבהם ההתפוררות של החוק נשחקה עד דק היא בהפרדה הכמעט טוטאלית בין יהודים וערבים בכל הנוגע ליחס של החוק, ואכיפתו. זוכרים שיעורי אזרחות? זוכרות שלמדנו וידענו כולנו לדקלם ש"כולם שווים בפני החוק"?
העיקרון הזה, עיקרון השוויון בפני החוק, הוא מאוד בסיסי, וגם מאוד פשוט. כשמו כן הוא – הוא אומר שכל אדם, ללא הבדל דת, גזע, מין, לאום, מעמד חברתי או כל מאפיין אחר, אמור לקבל יחס משפטי שווה מהמדינה ומבתי המשפט. זה הכי פשוט וגם הכי אינטואיטיבי – הרי ברור שחוק צריך לחול באופן שווה על כל אדם, לא? אין כאן החרגות. לא יכול להיות "החוק הזה חל על כולם חוץ מאנשים ששמם מתחיל ב-ב'", נכון? העיקרון הזה הוא חשוב וחיוני לדמוקרטיה ולשלטון החוק, כי הוא מונע שחיתות ואפליה, מונע מעשירים או מקורבים "לקנות" צדק, ומגן על "חלשים" מפני כוחם של "חזקים".
נדמה לי שעקרונית, אפשר לומר שהציבור, רובו ככולו, יבין ויסכים לגבי הצורך בעיקרון הזה. זה באמת בסיסי.
אז איפה זה לא עובד?
זה לא עובד כשמדובר בפשעים נגד מיעוטים, בדרך כלל ערבים, אבל לא רק.
בשטחי הכיבוש, מאז ומתמיד, פועלות שתי מערכות חוק שונות – אחת ליהודים ואחת לערבים. הריבון הוא אותו ריבון, כן? מדינת ישראל. הרי המתנחלים, שלא חיים בשטחי ישראל אלא בשטחי הכיבוש, עדיין כפופים לחוק הישראלי. הם נשפטים בבתי המשפט הישראלים, על ידי שופטים שעברו תהליך כחוק ומונו כשופטים. פלסטינים, שלפעמים חיים על אותו תא שטח ממש, נשפטים – גם במקרים של עבירות אזרחיות לגמרי – בבתי דין צבאיים, על ידי עורכי דין שמתפקדים כשופטים בשירות מילואים. יש לזה כמובן השלכות גם על מידתיות העונשים, ועל המקור שממנו נגזר השיפוט – אבל קצרה היריעה כאן.
מאז ימי ממשלת בנט, הולכת וגוברת אלימות המתנחלים בגדה. מאז עלייתה של ממשלת סמוטריץ-בנגביר, אלימות המתנחלים גוברת עוד יותר, גם בתדירות וגם בחומרת המעשים. ומאז השבעה באוקטובר, האלימות הזאת הפכה למציאות יומיומית קשה ואיומה, שגובה מחירים נוראיים בהשחתת רכוש, בגניבה, בפגיעה ופציעה של בני אדם ולעתים גם ברצח. במציאות היומיומית הזאת, המתנחלים, הצבא והמשטרה חד הם – לא רק שאין שוויון בפני החוק, אלא פשוט אין חוק. המתנחלים עושים כטוב בעיניהם, הם המפקדים על החיילים בשטח, ולרוב כשהם מגיעים לכפרי התושבים הפלסטינים, תוקפים, משחיתים, שורפים או גונבים, מי שייעצר או יוגבל בסופו של דבר, יהיו הפלסטינים. אחד המקרים הכי איומים, מהמעטים שכן התפרסמו בתקשורת הישראלית, הוא הרצח של פעיל השלום עודה הדאלין באום אל ח'יר על ידי מתנחל בשם ינון לוי, ששוחרר תוך מספר ימים וחזר להטיל אימה על תושבי אום אל ח'יר.
ועכשיו, כמעיין מתגבר, אנחנו רואות את ההפרה הבוטה הזאת של החוק יותר ויותר גם בתוך הגבולות הרשמיים של ישראל. הנה מקרה אחד, ממש מהימים האחרונים, של צעירים שתפסו עובד ניקיון ערבי בירושלים והיכו אותו עד שבירת עצמות. הנה עוד מקרה, של תקיפת נהג אוטובוס בחדרה. והנה עוד אחד, של אישה בהיריון וילדיה שהותקפו ביפו. כאמור, כמעיין המתגבר. וזהו – התרת הדם הושלמה. לא צריך שום טריגר, מספיק להיות פלסטיני, אזרח ישראל או לא אזרח ישראל, בשביל שדמך יותר ומי שבא לו יוכל להטריד, לקלל, להכות או להרוג אותך סתם כי בא לו, בידיעה ברורה שלא ישלם שום מחיר.
זאת ועוד. כבר שנים שביישובים הערביים בישראל אחוזי הפשיעה עולים, והמשטרה לא עושה דבר. כבר כתבנו על זה כאן, ורק אזכיר שמדובר באוזלת יד שנראית כמעט מכוונת, בכל הקשור בטיפול של המשטרה בפשיעה. שום דבר לא באמת נעשה, ואזרחי המדינה מופקרים ודמם מותר, פשוט כי הם ערבים.
זאת ועוד 2 – וברקע הממשלה מקדמת את הצעת חוק עונש מוות למחבלים של לימור סון הרמלך, שמנוסח כך שייושם על פלסטינים בלבד. על יהודים שרוצחים בני אדם החוק לא יוחל, אלא אם, כך סמוטריץ, הם "יהודים בוגדים". ומי יחליט מיהו מחבל? או יהודי בוגד? כלומר, בפועל, החוק הזה נועד לדבר אחד בלבד – להרוג פלסטינים.
עכשיו רק כדי לסבר את האוזן – אין מעקב רשמי אחרי העונשים שמקבלים הפושעים היהודים על פגיעה בפלסטינים, לא בתוך ישראל ולא בשטחי הכיבוש. אבל יש ארגונים כמו יש דין או OCHA שעוקבים ומנהלים רישומים בנושא. אלה מדברים על כ-3-4 אחוזי הרשעה כשמדובר בתוקפים יהודים, כשלרוב מדובר בעונשים קלים של קנסות או מאסר על תנאי. כלומר, בכ-95% מהמקרים שבהם מחבלים יהודים תוקפים ערבים, המחבלים לא משלמים על פשעיהם.
עכשיו נחזור לעיקרון השוויון בפני החוק. או אפילו רק ל"עיקרון". עיקרון מבטא איזושהי חשיבה בסיסית, מעמיקה, ערך יסודי ומקיף, שממנו נגזרים כללים וחוקים, כאלה שמנהלים ומסדירים את חיינו כחברה. הוא כמו מגדלור שמאיר לנו דרך, הוא עוזר לנו להבין מה "נכון" ומה "לא נכון".
עיקרון השוויון בפני החוק עומד היום ריק מתוכן אל מול המציאות, ואנחנו, כחברה, עושים כמו דגים ושותקים. אף אחד לא קם, אל מול פרעות המתנחלים והצבא בגדה, לא אל מול תקיפות האזרחים הפלסטינים אזרחי ישראל, לא אל מול סיפורי הזוועה האלימים להחריד שמתחילים לזלוג מבתי הכלא שבהם מוחזקים פלסטינים. הציבור הישראלי-יהודי עייף, ומעבר להיותו עייף, בשורה התחתונה, רובו ככולו לא לגמרי מתנגד לתופעה הזאת. נדמה שהשתיקה אל מול כל זה היא שתיקה של "טוב, תעשו את זה, אנחנו נסתכל לצד השני ונשרוק בינתיים" – הסכמה שבשתיקה. הסכמה מתוך שטיפת מוח של שנים, שבהן למדנו כולנו את האקסיומה "ערבים זה רע", והיום, במיוחד אחרי ה-7 באוקטובר, כמעט כולנו מכניסים את ההילוך הזה לפעולה, ונותנים לו להנחות את הדרך, בלי להבין שלמעשה ההגה הזה מוחזק על ידי ילד קטן ומפוחד שהשתלט לנו על התודעה, וראוי שהמבוגר האחראי שבנו ישים שם גבול וייקח את ההגה לידיו.
תחת זרועה הקשה של ממשלת האסון המכהנת אנחנו מתפרקים מעקרונות חברתיים עמוקים, כאלה שמחברים אותנו לעולם המערבי, בלי שום דיון ציבורי אמיתי, אלא רק בכוח מכונת הרעל, גזלוט המציאות של המשטר וכוחניותו. אם יש ניצחון אחד, מאסיבי, גורף, נותן טון, של המשטר הזה, הרי זו השתיקה הזאת אל מול אובדן עיקרון כל כך בסיסי וחשוב.
תגובות