הבחירות כאחריות אזרחית ערבית

שוב ושוב אני נתקלת בשיח על “הצבעת הערבים” כאילו מדובר בחריגה מהכללים, באיזו אנומליה שצריך להסביר. וזה מדהים בעיניי כמה מהר אנשים מוחקים ומתעלמים מהדבר הבסיסי ביותר: אזרח הוא אזרח. קול הוא קול. דמוקרטיה היא לא הענקת זכויות רק למי שחושב כמוך ומתיישר לפי הדעות שלך. דמוקרטיה היא מבנה שמעניק לכל אזרח את אותו הכוח. מנקודת המבט של אזרחית יהודייה אגיד, שמי שבאמת מאמינה במשטר דמוקרטי, מחויבת להגן גם על זכות ההצבעה של מי שלא חושב כמוה; ואת נקודת המבט של אזרח ערבי-פלסטיני מביא כאן לואיי חאג'.

אילה שלו, עורכת זה עלינו

---

הבחירות כאחריות אזרחית ערבית

לואי חאג'

הבחירות הקרובות אינן אירוע פוליטי מחזורי בלבד. הן רגע אזרחי בו נבחנת לא רק שאלת הצדק, אלא בעיקר שאלת האחריות: מי נחשב שותף מלא במרחב הדמוקרטי, ומי נותר אזרח על תנאי. מאז ה־7 באוקטובר, השאלה הזו הפכה עבור הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל, עבורנו, לחריפה במיוחד. פחד קיומי-קמאי קיבל מעמד של עיקרון פוליטי מארגן, ושיח של הדרה הפך ל"ריאליזם". אזרחות צומצמה, שותפות הוצגה כסיכון, והאפשרות הפוליטית של ייצוג ערבי הוגדרה שוב ומחדש כבעיה שיש לנהל - לא ככוח אזרחי שיש להפעיל.

בתוך ההקשר הזה מתקיימות הבחירות כהכרעה תודעתית: האם אנו מקבלים צמצום שיטתי של הלגיטימיות הפוליטית בשם הפחד, או מתעקשים להרחיב אותה בשם האחריות. עבור החברה הערבית הפלסטינית, זהו רגע מכונן. לא דיון זהותי מופשט, אלא הכרעה הנוגעת לביטחון האישי, לאלימות המשתוללת, לשוויון הווירטואלי, לאפליה העמוקה ולמקום של חמישית מאזרחי המדינה בתוך מוקדי קבלת ההחלטות. מכאן נובעת בין השאר הקריאה הברורה להשתתפות רחבה בקלפי. לא כהבעת אמון במערכת, אלא כהבנה מפוכחת שהימנעות איננה ניטרלית אלא הבעת עמדה הרת אסון. מי שאינו מצביע, מוותר מראש על השפעה, גם אם קטנה, ומשאיר את המשך עיצוב מציאות האזרחים הערבים בלעדית בידי האזרחים היהודים. הצבעה הינה תנאי מינימלי לאחריות אזרחית, אך היא רחוקה מלהיות תנאי מספיק.

גם המפלגות הערביות על מנעד גווניהן, פועלות בתוך מבנה שמציב להן גבולות ברורים. הן נדרשות שוב ושוב להצדיק לא רק את עמדותיהן, אלא את עצם נוכחותן וקיומן. וכאן לדעתי נדרשת קפיצת מדרגה "מטלטלת": כל מסגרת פוליטית ערבית – בין אם מפלגה ערבית עצמאית, מפלגת שמאל עם ייצוג ערבי, או מסגרת יהודית-ערבית משותפת – אינה יכולה להסתפק עוד בייצוג מחאתי, תומך-מבחוץ או אופוזיציוני-נצחי. עליה לחתור באופן מוצהר להיות שותפה מלאה כחלק מהקואליציה בממשלה שתקום. לא כהסתפחות טקטית, לא כקישוט דמוקרטי, ולא כרשת ביטחון לתקופת חירום, אלא כיעד אזרחי לגיטימי. שותפות שלטונית איננה פרס על “התנהגות טובה”, אלא מימוש מלא של אזרחות. כל עוד הייצוג הערבי נתפס כסמי-לגיטימי, רק מספסלי האופוזיציה הנצחית, הדמוקרטיה עצמה נותרת חלקית ומשוברת.

וכאן מגיחה הבעיה העמוקה בשיח הבחירות הנוכחי. חלקים נרחבים במחנה המרכז-שמאל מיקדו את יעדם בהקמת “ממשלה ציונית בלבד”. זוהי אינה נוסחה טכנית, אלא מנגנון הדרה: הצבת מבחן סף אידאולוגי כתנאי ללגיטימיות פוליטית. השאלה אינה עוד מה מציעות המפלגות הערביות, אלא האם הן עומדות בקריטריון זהותי שאיננו רלוונטי לאזרחות בשום צורה, ובהגדרה גם אינו רלוונטי לציבור הערבי.

ציונות איננה מושג ניטרלי. עבור יהודים רבים הציונות הנה סיפור של שיבה וגאולה; עבור פלסטינים היא סיפור של קטיעה היסטורית – נכבה. הדרישה מנבחר ציבור ערבי לאמץ אידאולוגיה זו כתנאי לשותפות שלטונית היא בעייתית מפני שהיא מערבבת בין אזרחות לבין תודעה לאומית. אזרחות היא מסגרת של זכויות, חובות ואחריות משותפת, הקבועות בחוק; ציונות היא השקפת עולם לאומית־אתנית מסוימת, אישית לכל אדם בפני עצמו. ערבוב ביניהן מכניס התניה אל תוך זכות בסיסית, ויוצר אזרחות מדורגת.

דווקא ההכרה בכך שערבים פלסטינים אזרחי ישראל אינם ציונים – ואינם אמורים להיות כאלה –  פותחת אפשרות לשותפות אזרחית עמוקה יותר. שותפות שאינה מבוססת על מחיקת זהות או על נאמנות כפויה, אלא על מחויבות משותפת לניהול המדינה ולבניית עתיד משותף. הקריאה להשתלבות פוליטית איננה קריאה לוותר על זהות ערבית-פלסטינית ולשכוח את משקעי העבר, אלא לחיפוש אופק לעתיד – מכנה משותף אזרחי שבתוכו זהויות שונות פועלות יחד, גם בתוך הממשלה. בהקשר זה, גם להצבעה יהודית למפלגות ערביות יש משמעות עמוקה. לא כמחווה מוסרית, אלא כהכרה בכך שייצוג ערבי איננו חריג נסבל, אלא שחקן לגיטימי בזירת השלטון. הרי לא ייתכן שחמישית מאזרחי המדינה יוגדרו כ"לא לגיטימיים", יוקעו ויוצאו אל מחוץ למגרש הפוליטי. הצבעה כזו מערערת היררכיה מושרשת של “בפנים” ו”בחוץ”, ומניחה יסוד לשותפות שלטונית אמיתית.

לאחר ה-7 באוקטובר נטען שוב ושוב, כמנטרה היפנוטית, שאין מנדט לשותפות כזו. אך זו איננה אבחנה עובדתית אלא הכרעה פוליטית: לנהל את הפחד במקום לנהל יחד את המדינה. האחריות האזרחית מחייבת לעיתים שיתופי פעולה מורכבים ומותנים, לא מתוך נאיביות, אלא מתוך הבנה ששותפות שלטונית מנהלת סיכונים טוב יותר מהדרה קבועה.

בסופו של דבר, הבחירות אינן מבחן של תקווה, אמונה או טוהר אידאולוגי. הן מבחן של אזרחות בוגרת ואחראית שלנו, הערבים. לא רק בשאלה אם בכלל נצביע, אלא בשאלה האם אנו דורשים שייצוגנו הפוליטי, בכל פורמט שנבחר, יחתור להיות שותף מלא בקבלת החלטות השלטון ובשליטה מוגברת בגורלנו. דמוקרטיה אינה נשמרת באמצעות סיסמאות על “מנדט”, אלא באמצעות אומץ אזרחי להרחיב שותפות, להיכנס לחדר קבלת ההחלטות המייסר, ולהפסיק להסתפק בנוכחות סמלית בירכתי הכנסת. הגיע הזמן, העת היא כעת!

---

לואיי חאג׳ הוא הומניסט ופציפיסט, פעיל ביוזמות שלום ושותפות יהודית-ערבית, תושב עכו.