מעשה ידיי טובעים ואתם אומרים שירה
- Ori Goldberg
- לפני 4 ימים
- זמן קריאה 3 דקות
נשבר הלב על עזה. אני רואה את התמונות והסרטונים שמגיעים משם, ושומעת את הלב שלי נסדק. אחרי ההרס הטוטאלי שישראל גרמה שם, כשרוב רובה של האוכלוסייה חיה באוהלים, מכת המים שהגיעה עכשיו, כשהכול מוצף ואין לאן לברוח, כשמעט המזון שיש בנמצא נרטב ומתמסמס, כשהקור מכה 24/7 באנשים הרטובים – האומללות בלתי ניתנת לתיאור במילים. וכאן, אצלנו, במקום שיש לו חלק ארי במצב הזה, עדיין הלבבות אטומים לסבל האנושי הנורא. והלב כואב גם על זה. אורי גולדברג נותן מילים לטרגדיה.
אילה שלו, עורכת זה עלינו
מעשה ידיי טובעים ואתם אומרים שירה
אורי גולדברג
ישראל מתרפקת על הסופה שבדרך. לא משנה בכלל אם היא תגיע. ילדים נשארים בבתים (בבית הספר של הבן שלי הכריזו על שני ימי למידה מרחוק), הורים מאחרים לעבודה, השיחה עוברת לריב מחויך בין אוהבי חורף לשונאיו. מוציאים מעילים מן הארון, קושרים את הרהיטים במרפסת, מכניסים את העציצים הביתה. אפשר, כך נדמה, לשכוח לרגע מ-"המצב" כי לרגע זה לא בידינו. הגשם יורד על "הליברלים" ועל "המשיחיים" כאחד. המטוסים לא מפציצים, הכוחות לא פושטים, הבולדוזרים לא משמידים. נכון שבכנסת נמשכת החקיקה המואצת ששוללת גם את הדמוקרטיה ליהודים בלבד. זה עדיין לא באמת מזיז אף אחד משלוותו. לוין מאיים על לזימי, קריב מגנה את לוין, בן גביר מגיע עם סיכת תליין, היועצת המשפטית מודיעה שחוק הגיוס לא חוקי... אף אחד לא שובר את הכלים, במיוחד בסופה. שישחקו הנערים לפנינו. אנחנו בפוך.
בזמן הזה ממש מיליונים בעזה מחכים לטבוע. שמעון ריקלין מחויך למשמע החדשות שמוסר מטראולוג מאתר מזג אוויר. שניהם מסכימים לדבר אחרי שחשרת הסופה תכה בעזה ולבדוק מה בדיוק היא "ניקתה שם". הסרטון מסתובב ברשתות. רל"בים מזדעזעים מביביסטים, ביביסטים לועגים לרל"בים ("נגמרו הימים", מלחשש באיום שר המשפטים; "אתה תגמור כמו הפצ"רית", מאיים ח"כ על המשנה ליועצת המשפטית). למרות "מלחמת האזרחים" שהבטיחו לנו כולם נראים רגועים למדי. ובזמן הזה ישראל הרסה והורסת את כל התשתיות בעזה. ישראל לא מתירה להכניס שום ציוד שיאפשר הכנה לסופה, מאוהלים ועד ביגוד וציוד לחפירת שוחות ניקוז. יש מעט מאד מזון ומעט מאד מים ראויים לשתייה. אחרי שתרד על הרצועה כמות גשם של חודש וחצי בכמה שעות יהיה עוד פחות מהכל. למעט מאד אנשים אכפת. לחברה הישראלית כקולקטיב לא אכפת בכלל.
זה המצב האמיתי. הקונצנזוס שהחזיק את רצח העם רק מתחזק. לחברה הישראלית פשוט לא אכפת. דווקא עכשיו, מול הכח העליון שהוא הגשם, אחרי שהישראלים החליטו ש-"המלחמה נגמרה", דווקא עכשיו אפשר לחשוב על מצב שבו הפלסטינים בעזה (אף אחד לא מדבר על שוד האדמות בגדה) ייראו לרגע במצוקתם האנושית. הם עומדים לטבוע. אפילו אם ישראל הרסה את כל התשתיות בכוונת מכוון, יש כאן אסון שלא ניתן להאשים בו "אותנו". אפילו משיקולי הסברה בלבד, האם לא מתאפשר כאן רגע של חמלה? הושטת יד למצוקה אנושית לגמרי שתאפשר לישראל להתמקם בתוך רצף של אנושיות?
התשובה שלילית ורועמת. לישראל ולישראלים פשוט לא אכפת. לסמוטריץ' ולבן גביר לא אכפת. עזה לא מעניינת אותם ולא מכיוון שהם מעוניינים להרוג את כולם. סמוטריץ' עסוק בניהול שוד האדמות בגדה המערבית. הוא גם הופך את פיקוד המרכז כולו למיליציה בשירות הגניבה. בן גביר לא מתעניין גם בזה. בן גביר מזקק את המהות הישראלית של הרגע הזה – ככל ש-"הם" (הוא לא מבדיל בין פלסטינים ישראלים לנתינים בשטחים הכבושים) רמוסים ומדוכאים, ואם גם מתים זה לא כזה נורא, כך "אנחנו" חיים. זה בכלל לא משנה שישראל לא מסוגלת לעשות דבר בעזה פרט להשמדתה. זה לא משנה שישראל מגולגלת בעדינות מלבנון ומסוריה. מה שחשוב זה להחריף כל הזמן את האי-שוויון. אם הוא התחיל במניעת ארוחות מן "הנוח'בות" (שרובם המוחלט היו פשוט פלסטינים שאתרע מזלם לחצות קווים דמיוניים של צה"ל), אין לו אלא להגביר את העוצמה עד שמגיעים להוצאה להורג. סמוטריץ', שמקנא ביציבות של בן גביר בסקרים, ממהר לקבוע שזה חל גם על "בוגדים מבפנים" והשמאל מרכז נחרד. "מילא שזה קורה לפלסטינים, אבל לנו? אנחנו הרגנו יותר עזתים עם המטוסים שלנו! אנחנו שונאים חרדים משתמטים יותר מכם!" מיד הכול חוזר פנימה, למשחק שכולם נהנים לשחק, לכלים שלא נשברים לעולם. ההפך הוא הנכון, אם כבר. ככל שמותם של פלסטינים נתפס כהכרחי יותר, כנכון יותר, כך עולה סומק בלחיי השמאלנים והימנים כאחד. הרי חיי הפלסטינים ומותם הם רק אביזר (במקרה הטוב) בהפקה שהיהודים בישראל מעלים להנאתם בלבד.
לא אכפת. אם הם מתים, אנחנו חיים. אם הם מדוכאים, אנחנו משגשגים. בכל המלחמה בין "ליברלים" ו-"משיחיים" אף אחד בשני הצדדים לא עצר לרגע כדי להציע סיוע מוגבר לפלסטינים בעזה, אפילו לשלושה ימים. הם קיימים רק כנתונים מספריים (כשבודקים כמה מהם כבר היו חולים לפני שמתו מרעב) או כמחבלים ("אין חפים מפשע בעזה"). אם הם בני אדם, אנחנו לא בני אדם. ישראל היא הפוך על הפוך בלבד, שלילה של שלילה. חפשו אותנו. אנחנו בפוך.
אורי גולדברג הוא אקדמאי שמתמחה ביחסים בין דת ופוליטיקה במזה"ת. היום הוא פרשן עצמאי המופיע בקביעות בתקשורת העולמית.
אני שוכבת בלילה וחושבת על הקור על החיים בקור באוהל ועל הקור הרטוב
זה עוזר?