הזמנה למרחב משותף

אז יצא ככה, שבתחילת השבוע דיברתי עם חברה, שסיפרה לי שהייתה צריכה להיות בירושלים, אחרי הרבה זמן שהיא לא הייתה שם, וכשהסתובבה ברחובות העיר שחוברה לה, הייתה לה תחושת ניכור. "לא הייתה תחושה של הזמנה למרחב משותף", היא אמרה. והמשפט הזה, "הזמנה למרחב משותף", נשאר איתי כל אותו יום, וליווה אותי עוד, עיניכן הרואות, והנה הוא כאן.

---

הזמנה למרחב משותף

אילה שלו

אחת ההצלחות הגדולות של משטר נתניהו היא הפילוג והשיסוע, שהם הבסיס לשליטה והכפפה לרצונו של מי שאוחז בכוח, מקדמת דנא. הנה, למשל, זוכרים את מגדל בבל? האנשים מתוארים כ“עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת”, והאחדות הזאת מוצגת ככוח מסוכן: כל עוד הם מבינים זה את זה ופועלים יחד, “לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת”. והתגובה לזה? בלבול השפה ופירוק היכולת לתקשר. ברגע שנעלמת השפה המשותפת, נעלמת גם היכולת לפעול יחד, וזהו, לא צריך יותר. הפרויקט קורס מעצמו. העושים שימוש בהפרד ומשול יודעים – לא צריך לשבור את האנשים, אלא את הרקמה שמחברת ביניהם; לא צריך לדכא בכוח כשאפשר לפרק מבפנים.

ולמה אני מתעכבת על זה? כי הפעולה הזאת, של פירוק הסולידריות, היא בדיוק ההפך מהזמנה למרחב משותף. ורצה הגורל, שלפני כשלושה חודשים נכנסתי לתפקיד שמעמיד אותי בשער של מקום שהוא ממש בהגדרה הזמנה כזאת, למרחב משותף.

אז הנה גילוי נאות: אני עובדת בימים אלה בבית ספר "אָלִיף-בֵּית" של עמותת יד ביד, בבית ברל, כמארגנת קהילה.

הנה כמה מילים מאתר "יד ביד":

"שאיפתנו היא שבוגר המסגרת החינוכית “יד ביד” יהיה אדם רחב דעת, בעל מחויבות גבוהה לצדק, ערני ומעורב בחברה. בבסיס הפדגוגיה של “יד ביד” עומד חינוך הומניסטי דו-לשוני, אשר מבקש לכונן תשתית חינוכית וערכית לקיומה של חברה דמוקרטית המשותפת לאזרחים יהודים וערבים בישראל. החינוך בשתי השפות יחדיו מפתח בקרב השותפים בו שיח דיאלוגי המבוסס על שוֹנוּת תרבותית. חינוך דו-לשוני מלמד כל אחד מן הצדדים בדיאלוג את שפת הצד האחר ומעודד זיקה הדדית בין ערבים ליהודים. זיקה זו מעשירה את השיח האישי והחברתי. בכך מכין החינוך הדו-לשוני את השותפים בו לאזרחות המכילה את השונות ומרחיבה את המשותף".

בתוך מציאות חיינו, אחרי שנים ארוכות של פילוג, ועוד שנתיים של הסתה מערכתית קיצונית, כמעט בלתי אפשרי לאדם מן היישוב להחזיק לבד בחזון הזה שמציעה העמותה. כולנו מאוימים, ונדרש היום דמיון פוליטי מפותח בשביל לדמיין מציאות של יומיום נינוח, משותף, כוללני, שמיטיב עם יותר מקבוצת אזרחים אחת. היומיום המפולג שכולנו חיים בו, במהותו, גורם לכולנו להזדהות עם הקבוצה "שלנו" – מזרחים, אשכנזים, יהודים, ערבים, דתיים, חילונים וכך הלאה, גם ברזולוציות הולכות וקטנות – על ידי התנגדות לקבוצות האחרות. רובנו הטמענו, בכלל בלי להרגיש, את המציאות ככזו אחרי כל השנים, ואנחנו שוכחים שזו לא "אמת", אלא רק הבניה של תפיסה; ושבפועל, מציאות אינקלוסיבית, כזאת שרואה כמה שיותר אנשים ודורשת את טובתם, היא מציאות נעימה יותר, מאפשרת יותר, מסקרנת יותר, מעניינת יותר – ולגמרי אפשרית.

איך אני יודעת שהיא אפשרית? כי אני רואה אותה במו עיניי, מה שנקרא, לאורך החודשים האחרונים האלה.

כיף לבוא לבי"ס שלנו. כשאני מסתובבת בחצר אני רואה ילדים, לא יהודים וערבים. אני שומעת ילדים בעברית וילדים בערבית, בלהט המשחק שלהם, בצהלות הצחוק שלהם, בכיתות הלימוד שלהם. אני רואה יהודים וערבים חוגגים ביחד את חנוכה, ויוצאים ביחד ליום חופש באיסרא ומעארג' (שחל אתמול). אני מבינה את התהליך, שמתקיים באופן טבעי בתוך סביבה שפשוט מאפשרת אותו, שדרכו הזהות של כל ילד וילדה מתחזקת אל מול הזהות האחרת, רק לא מתוך התנגדות והוצאה מהכלל, אלא מתוך סקרנות ונתינת מקום לגם וגם. ובדמיון הפוליטי הפרטי שלי אני יכולה להציץ קדימה ולראות איך הבשורה שכאן עומלים על עיצובה יכולה לפרות ולרבות ולמלא את הארץ באיכויות של הומניזם וסולידריות ושיתוף. שינוי זה חינוך, והוא מתחיל כאן, והוא בא לידי ביטוי בכל פרט בחיי בית הספר. החינוך הוא חינוך שנובע מתוך ערכים הומניסטים, הכיתות קטנות ויש שתי מחנכות בכיתה – ערבייה ויהודייה, ביה"ס מחויב לתכנים של משרד החינוך ויחד עם זה מציע גם שיעורי בחירה רחבים יותר, חלק נרחב מהלמידה היא למידה סביב פרויקטים (PBL), כל הצוות מכיר את כל התלמידים, וכל כך מפעים לראות את הילדים מגיעים בבוקר ורצים לחבק את המורה, מתחם בית ברל הוא גדול וירוק ומזמין והצוות יודע לנצל את המדשאות ללמידה בחוץ... בקיצור, האכפתיות, החשיבה היצירתית, התקשורת, הפתיחות להפוך כל מה שקורה להזדמנות חינוכית ניכרים בכל העשייה, וזה מרגש כל יום מחדש.

ובמקביל לעולם הילדים מתקיים גם עולם ההורים, שיוצרים, ובכן, מרחב משותף. מעצם העובדה שהם לא מופרדים למערכות שונות ומרוחקות, אלא נמצאים במסגרת אחת משותפת, הם מכירים יותר לעומק, על כל המשתמע. בזכות פעילויות משותפות מתפתחות רמות ההתעניינות והשיתוף והאכפתיות והדאגה. ובשורה התחתונה נוצר כאן יישום למשפט ההוא של גנדי, הייה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם. וזה פשוט מקסים.

בימים אלה מתקיים תהליך הרישום לגנים ולבתי הספר לשנה הבאה, ואנחנו נשמח למצטרפים ומצטרפות חדשות לגנים ולכיתות שלנו – מגן טרום חובה עד כיתה ו'. בלינק הזה תוכלו להירשם לימים הפתוחים – ב-21 בינואר או ב-3 בפברואר – ולבוא להתרשם בעצמכם, לראות את המקום, לפגוש את המנהל, את הצוות החינוכי, לדבר עם הורים שכבר נמצאים בקהילת בית הספר, להציץ לשיעור דו-לשוני, לראות את החצר הצבעונית, את חדר המוסיקה... בקיצור, בואו להתרשם ולהירשם.

בשביל מי שמחפש חינוך הומניסטי, בשביל מי שמבקש קהילה משותפת, בשביל מי שרוצה להתרחק מהחזון של חיים על החרב ולחיות חזון של עתיד מאפשר – זה המקום. תראו בזה הזמנה לחיים במרחב משותף.

---

אילה שלו היא עורכת המדור "זה עלינו" באתר הדף היומי.