ההצגה חייבת להסתיים

מכירים את התחושה הזאת, שאתם מתבוננים בעולם, ואיכשהו אחד ועוד אחד לא נותנים שניים? איכשהו הפיות של מי שמולכם זזים, אבל לא נשמע קול? איכשהו כולם מתרוצצים לכאן ולשם אבל לכם נראה שהכול קורה בהילוך איטי? זה כאילו העיניים רואות והאוזניים שומעות, אבל המוח מסרב להאמין. אישית זה קורה לי ברמת היומיום בשנים האחרונות, מאז עליית ממשלת הבלהות לשלטון – ונדמה לי שעל זה בדיוק חמזה אוואודה כותב, רק מתוך התבוננות מפוכחת ולא מתוך רגש, ומתוך מבט על המצב הפלסטיני ולא הישראלי. כי בשורה התחתונה, גם כאן וגם שם – איך זה שכלכך הרבה אנשים וכוחות וכספים פועלים כדי שהמצב יהיה יותר טוב, אבל הוא רק הולך ונהיה יותר רע?

למען הגילוי הנאות אגיד שחמזה ואני עבדנו ביחד במשך שלוש שנים ואני גאה לקרוא לו חבר.

אילה שלו, עורכת זה עלינו

---

ההצגה חייבת להסתיים

חמזה אוואודה

מי מאיתנו שלא איבדו מגע עם המציאות ועם חיי היומיום של הפלסטינים במרחב, למדו בשנים האחרונות דבר שמעטים מוכנים לומר בקול, משום שהוא נשמע כמו כניעה. זו איננה כניעה. זהו התנאי ההכרחי להתחלה של איזושהי כנות.

כשאני אומר “אנחנו”, אני מתכוון לפלסטינים המחזיקים בתפקידים, בבמות, במשאבים או בהשפעה: בעלי תפקידים רשמיים, פעילי מפלגות, מנהלי ארגוני חברה אזרחית, אנשי עסקים, אינטלקטואלים ואלה החיים בתפוצות ומדברים בשמנו. וכשאני אומר “עמנו”, אני מתכוון לחברה הרחבה שחיה את תוצאות ההחלטות הללו.

קיים כיום פער רחב בין התנהלות החיים הפוליטיים הפלסטיניים לבין המציאות היומיומית של עמנו. אנחנו משתתפים בישיבות, מנסחים אסטרטגיות ומפרסמים הצהרות; אנחנו מקיימים כנסים סביב מילים כמו שחרור וריבונות; ובינתיים, תנאי החיים עצמם של הפלסטינים ממשיכים להידרדר.

ב“הצגה” אני מתכוון לדבר מסוים ופשוט: פעולות פוליטיות שיוצרות רושם של עשייה, בזמן שתנאי החיים – האופן שבו אנשים אוכלים, לומדים, מחלימים, עובדים ונשארים על אדמתם – מחמירים. זה כל מה שאנחנו עושים שנראה כמו פוליטיקה, אבל לא משנה את מהות ההישרדות היומיומית.

את הדבר הזה ניתן היה לראות בבירור בעזה. כשההפצצות דחקו משפחות לערי אוהלים, אזרחים תיעדו את המלחמה בטלפונים ובמילותיהם שלהם. הם דיווחו מתוך הבוץ, מהתורים, מהכיתות המאולתרות – לעיתים בבהירות ובאומץ רבים יותר מכל ערוץ רשמי. הם עשו זאת בעוד התקשורת הלאומית הפלסטינית דוממת כמעט לחלוטין, וללא מסר ישיר אחד מהשדרה הפוליטית, שהייתה עסוקה במשא ומתן על מקומה בסדר שלאחר המלחמה מאחורי דלתיים סגורות. עמנו שידר את מציאותו לעולם; המוסדות המתיימרים לייצגו כמעט שלא התייחסו אליו.

לקרוא לילד בשמו איננו הזמנה לוויתור. להמשיך להעמיד פנים של חשיבות על במת משבר מתמשך, תוך הימנעות מהעבודה הקשה של יצירת שינוי, זה סוג אחר של נטישה.

שנים רבות האמנו שאם נאמר את האמת על צדק בבהירות מספקת, העולם יפעל. לא טעינו באשר לצדק, אבל יכול להיות שטעינו באשר לשפה. מילים לבדן לא שינו יחסי כוח. הדיבור על שחרור פינה בהדרגה את מקומו לדיבור על ניהול, בעוד שהשליטה התרחבה באמצעות תכנון, תשתיות, צווים צבאיים וחוק. הסיפוח הגיע בהצטברות, לא בהכרזה, ורבות מן המפלגות והעמותות שלנו למדו כיצד לשרוד בתוך הדקדוק הזה.

ההתמדה – הסומוד – נועדה להיות התנגדות. משפחות נשארו על אדמתן, גידלו ילדים תחת מצור ובנו מחדש אחרי שהרסו להם. זה היה מכובד והכרחי. אבל עמידה ללא תכנית הופכת לצורה איטית יותר של הפסד. היא הרגיעה ממשלות זרות שהטרגדיה שלנו ניתנת לניהול, אפשרה למנהיגים ישראלים להסלים מבלי לשלם מחיר ברור, והפכה, בעיני אליטות פלסטיניות, לסיפור של סבלנות המשמש תירוץ להיעדר תוצאות.

בינתיים, המערכת הפוליטית הרשמית הסתגלה לאסון במקום לעצור אותו. ישיבות חירום, התחייבויות תורמים וביקורים רמי-דרג הפכו את המשבר למטבע מוסדי, בעוד הממשל הממשי הלך ונשחק. גופים מחוקקים חדלו לתפקד, ומוסדות ציבור איבדו את אמון הציבור.

ואף על פי כן, מתחת למבנים הרשמיים התקיימה פלסטין אחרת. מורים קיימו שיעורים במקלטים. מתנדבים סיפקו שירותי בריאות. קואופרטיבים של נשים שמרו על יציבות שכונתית. אותם אזרחים שתיעדו את המלחמה מאוהלי עזה ארגנו גם מזון, חינוך וסדר בסיסי כשהמבנים הרשמיים נעלמו. החברה שלנו לא איבדה כשירות; המוסדות שלנו נכשלו בארגון הכשירות הזאת לכוח מתמשך.

אם הבעיה היא “ההצגה”, החלופה היא ריבונות תפקודית: לא דבר שניתן על ידי הכרה חיצונית, אלא משהו שנבנה בפועל דרך מערכות חיות. ריבונות מתחילה בחינוך שנמשך גם תחת הפצצות, במים שמגיעים לאנשים גם תחת הגבלות, ובמרפאות שפועלות כשבתי חולים נהרסים.

עבור מי מאיתנו המחזיקים במשאבים, נדרש כיוונון מחדש של מה שיש בידנו לעשות. מעמדות מקצועיים חייבים להפסיק להתייחס להישרדות כאל פרויקט מופשט. אוניברסיטאות צריכות לשתף פעולה ישירות עם בתי ספר קהילתיים כדי להבטיח רציפות בחינוך. לשכות עורכי דין חייבות לתאם קמפיינים ממושכים להגנת קרקעות במקום להגיב לשריפות מקרה אחר מקרה. לשכות מסחר צריכות להעדיף ייצור מקומי והגנות לעובדים על פני תלות.

השינוי הזה מחייב גם פרוטוקול של “דיפלומטיית אזרחים” כלפי שותפים עולמיים. בעלי ברית ותורמים בינלאומיים צריכים להקשיב תחילה, לממן את מה שהקהילות מבקשות, ולעקוף חסימות סיעתיות: קרנות סיוע משפטי והגנת קרקע מקומיות, להבטיח חילופי מורים ותמיכה בלמידה מרחוק, ותוכניות בריאות קהילתיות ותמיכה פסיכו־חברתית המתוכננות בהסכמה ובהגנה. סולידריות צריכה להימדד פחות בהצהרות ויותר בשאלה האם היא מחזקת את מי שמחזיקים בתי ספר פתוחים ומשפחות מושרשות במקומן.

מתחת לכל זה עומדת שאלה פשוטה של אחריותיות, שכל מי שטוען כי הוא מייצג את הפלסטינים חייב להשיב עליה: כיצד ייראו החיים מבחינה חומרית בעוד עשר שנים אם האסטרטגיה שלכם תימשך?

אין צורך להמתין עשר שנים כדי לקבל תשובה. הבחירות המוניציפליות מתוכננות לאפריל 2026, וזה הרגע לדרוש אחריות. כל מועמד המבקש את אמון הציבור צריך להתחייב, בפומבי ובכתב, לדיווח תקציבי שקוף, למדדי אספקת שירותים בסיסיים בתחום המים והבריאות, ולתוכניות ברורות לבניית יכולת מקומית תחת מגבלות, עם לוחות זמנים שהתושבים באמת יכולים לעקוב אחריהם.

אם מנהיגים אינם מסוגלים להשיב על השאלות הללו, מה שנותר הוא הצגה. ואם אנחנו, היושבים בדירקטוריונים או מחזיקים בפלטפורמות, ממשיכים לאפשר להם גישה מבלי לדרוש בהירות, אנו מתחזקים את ההצגה.

הגאוגרפיה מקוטעת. תושבי עזה עדיין באוהלים. הגדה המערבית מחולקת לאזורי שליטה צבאיים. אזרחי ישראל הפלסטינים מתמודדים עם מרחב אזרחי הולך ומצטמצם. פליטים מפוזרים. זהו השטח שעליו פועלת הפוליטיקה שלנו.

אנחנו יכולים להחליט אם להמשיך להגיב לאחרים, או לבנות משקל מלמטה – בבתי הספר, במרפאות, בקואופרטיבים, בבתי המשפט ובמועצות הכפופים לעמנו – ולדרוש צדק גם תחת אי־צדק.

הטרגדיה איננה רק היחלשות המוסדות. הטרגדיה העמוקה יותר תהיה לבחור לשמר את האשליות שלהם במחיר עתיד עמנו. ההצגה חייבת להסתיים. לא כי אנחנו מוותרים, אלא כי התמדה ללא שינוי היא רק הישרדות. וכשהאתגרים מחריפים, גם הישרדות איננה מובנת מאליה.

---

חמזה אוואודה הוא אקטיביסט פלסטיני, מומחה ליישוב סכסוכים ומרצה.