איפה הגנדי הפלסטיני?
- Yariv Mohar
- 2 בינו׳
- זמן קריאה 4 דקות
עודכן: 2 בינו׳
הרבה אני שומעת טענות ששואלות "למה אין מנהיגי שלום פלסטיניים". עזבו את זה ששוב, כהרגלנו, אנחנו מסתכלים "עליהם" כאילו אצלנו יש מנהיגים, והם כל היום רק עסוקים בנסיונות לייצר פה שלום; או את זה שאין כאן באמת סימטריה ביחסי הכוחות; או את זה שישראל נוטה להעלים מנהיגים או פעילים פלסטינים שמנסים להיאבק בדרכים לא-אלימות. כשאני שומעת את הטענות האלה, ומנסה לענות, אני קולטת שאי אפשר לדבר על זה בכלל, כשעמוק בתוך הנחות היסוד של בת השיח קיימת דה-הומניזציה מובנית של פלסטינים באשר הם. יריב מוהר כותב על זה כאן לעומק.
אילה שלו, עורכת זה עלינו
למה קשה לנו כל כך לקבל את קיומם של מנהיגים פלסטינים דמויי-גנדי ההודי?
יריב מוהר
כמה אנשים שאני מעריך - למרות אי-אלו חילוקי דעות - הרתיחו אותי לאחרונה, והזכרתי לעצמי שכעס היא אולי עמדת מוצא טובה לאקטביזם בשטח אבל לא לדיאלוג פרודוקטיבי. לנוכח הפרויקט של המחנה הפרו-אנושי לסקור את ה"גנדים" הפלסטינים - מובילי המחאה הבלתי-אלימה מקרב העם בו אנו שולטים (סדרת פוסטים תחת הכותרת "איפה הגנדי הפלסטיני? - בואו לגלות מה עלה בגורלו"), הם העלו שורה של טענות נגד מבטלות:
"אצל גנדי ההודי זו הייתה תמיכה עקרונית באי-אלימות; אצל מנהיגי המאבק הפלסטיני הבלתי-אלים זה אינסטרומנטלי". ובהמשך: "אם ברגע שהם רואים שהמאבק הבלתי-אלים לא עובד הם עוברים לאלימות אז הם לא באמת תומכים באי-אלימות" - עלתה עוד טענה דומה.
"הם משתמשים בשיטות לגיטימיות (מאבק בלתי-אלים) לקידום מטרות לא-לגיטימיות (מבחינתם זכות השיבה, שמובן כמהלך לשם השמדת ישראל, לכל הפחות כמדינה יהודית)".
"בעומקו של דבר הוא אינו מכיר בנו כבעלי זכות לקיום לאומי" - כתב מישהו על מוברק עוואד, אולי האייקוני שבמובילי המאבק הפלסטיני הבלת-אלים בשנות ה-80.
"השיח הפלסטיני מעדיף לספר סיפורים על האי אלימות של עצמו, במקום לעשות את העבודה שדרושה כדי ליצור מאבק בלתי אלים", כתב אחר על כלל הזרם.
ואלו אנשים שאני באמת מעריך - וגם לא אנשי ימין אלא שמאל-מרכז - כך שהם הותירו אותי תמה איך הם לא מצליחים לראות את הסטנדרט המוגבהה שפלסטיני צריך לעמוד בו כדי להיחשב לבלתי-אלים, חשוד גם אם הוכיח את "חפותו" באותות ומופתים? וזאת מבלי להיכנס לשאלה האם לא היינו רואים כלגיטימית התנגדות אלימה כנגד אנשי כוחות הביטחון (להבדיל מאזרחים) במקרי דיכוי אחרים בעולם, סוגיה טעונה אף יותר שיש בה רגשות קשים לאור העובדה שלרבים מאיתנו יש אנשים יקרים ששירתו או משרתים בצה"ל ובזרועות הביטחון האחרים.
אז בואו נצלול רגע לטיעונים:
האם המאבק הפלסטיני הבלתי-אלים הוא אינסטרומנטלי? אם כן אינסטרומנט למה הוא? לצערי המאבק הפלסטיני הבלתי-אלים יותר נכשל מאשר מצליח. דווקא המאבק האלים הביא לפלסטינים לא מעט הישגים (למרבה הזוועה אפילו טבח ה-07 באוקטובר אכן החזיר את הסוגיה הפלסטינית לקדמת הבמה של תשומת הלב העולמית גם אם במחיר מזוויע). באופן קונקרטי יותר מנהיגי המאבק הבלתי-אלים שסקרנו שילמו אישית מחירים נוראיים על המאבק שלהם בלי הרבה תועלת בצד המחיר - אלו מביניהם שלא נורו למוות עברו פציעות, כליאה או גירוש מהמולדת. בכל זאת הם דבקים במשך שנים ואף עשרות שנים במאבק לא-אלים (ולא "עוברים לאלימות"), חלקם גם אפילו ללא ההילה והתהילה שבפרסום כמובילי מאבק, סתם משתתפים מן השורה. מה עוד צריך כדי להוכיח דבקות עקרונית באי-אלימות? האם ייתכן שהדימוי שלנו את הפלסטינים כאלימים ממסך את היכולת שלנו לראות אי-אלימות עקרונית?
ונעבור לטיעון בדבר סיפורים שהשיח הפלסטיני מספר לעצמו במקום עבודה בשטח - איך אפשר בכלל לטעון דבר כזה? המאבק הפלסטיני הבלתי אלים הוא בעיקרו מאבק שטח; למרבה הצער הוא זוכה להילה חלקית מאוד בשיח הציבורי הפלסטיני. זה ממש לא מאבק שעיקרו מיתוג ושיווק ואפילו מרכיב התיעוד - נוכחות המצלמות - הוא כלי למתן אלימות של כוחות הביטחון ומתנחלים ולנסות בניסיון נואש שהאחראים לאלימות נגד המאבק ישאו באחריות, מאשר רצון של הנאבקות והנאבקים לספר סיפור על עצמם.
ונעבור לסוגיית המטרות לעומת האמצעים - או הדמון של זכות השיבה. לא חייבים להסכים לגבי זכות השיבה (למען הסר ספק אני אישית חושב שעירבוב של אוכלוסיות שצברו טינה של מאה שנים בקנה מידה נרחב יכול להביא לפיצוץ מסוכן לשני העמים, ובפרט לצד החלש). מה שכן, ההנחה שמישהו רוצה בזכות השיבה לבני עמו שגורשו - זכות המוכרת בחוק הבינלאומי בכוח גם אם ממש לא תמיד בפועל - מתוך מזימה לרסק את ישראל, מופרכת. אפשר לטעון שבפועל זה מה שיקרה, וגם על זה אפשר להתווכח, אבל יש הבדל בין כוונות זדון לבין תמיכה בצעד שלפי חלק מהציבור יוביל לאסון. הרי באותה מידה ימנים רבים טוענים שקווי 1967 הם קווי אושוויץ, ומכאן ששמאלנים תומכי שתי המדינות תומכים בפועל בהשמדת מדינת ישראל. והנה גם חצי מהעם - בזמנים מסויימים - הופך מבן פלוגתא לאויב שאסור להקשיב לו. הפוליטיקה מלאה במחלוקות שבהן שני הצדדים חושבים שהמדיניות שהצד השני מקדם תוביל לאסון, אבל כל עוד הם מקדמים את עמדותיהם באופן בלתי-אלים הם אמורים להיות לגיטימיים - אלא אם כן הם פלסטינים. ודי אם נזכיר שמשטר האפרטהייד בדרא"פ הציג את ביטול האפרטהייד כצעד בדרך להשמיד את קיומן של קהילות לבנות בדרום היבשת השחורה.
בקצרה, לא צריך להסכים עם מנהיגי מאבק בלתי-אלים כמו מוברק עוואד על כל דבר ועדיין לפרגן ליכולת שלהם לעמוד תחת דיכוי כה קשה כדי להתמיד בדרך אי-האלימות.
אז יש פלסטינים נחושים שדבקים באי-אלימות, אבל מעבר לגרעין הקשה, במעגלים היותר רחוקים של המאבק יש גם כאלו שאצלם זה באמת יותר רופף או אינסטרומנטלי, וככל שדרך המאבק הבלתי-אלים מדוכאת, אנשים עוברים לגישות אחרות, חלקם לייאוש וחלקם לאלימות. כך אנחנו גם מבצעים עוול וגם יורים לעצמנו ברגליים עם עידוד הדרך האלימה.
העובדה שאפילו אנשי שמאל-מרכז בישראל לא מצליחים לראות זאת ממחישה את הטרגדיה ואת עוצמת המיסוך שבתעמולה האנטי-פלסטינית. רה-הומניזציה לפלסטינים אין משמעה שהם הופכים לציונים או שאנו אמורים להסכים איתם על הכל - אפשר גם לחלוק עליהם בחריפות אך לא לראות בהם גורמים חורשי רעה, חורשי השמדת ישראל, בטח אם הוכיחו מחוייבות כה עזה לאי-אלימות. זו האנושיות שאנו צריכים להחזיר לראייתנו.
יריב מוהר הוא מנהל המחנה הפרו-אנושי - קואליציה גלובלית של ארגונים וקבוצות נגד דה-הומניזציה של פלסטינים, ישראלים, מוסלמים ויהודים.
תגובות