חוק המוות ככישלון מדיני עטוף בנקמה

קשה לתאר במילים את התחושה שעולה בי כל פעם שהנושא הזה של עונש המוות שהמשטר מקדם עולה לעוד סיבוב. אולי התיאור הכי נכון הוא "כל ישותי מזדעזעת". אבל האמת היא שהזעזוע הזה קורה תדיר מאי פעם אל מול המפלצתיות המשטרית הנוכחית שבאה לידי ביטוי ביחס שלה לכל מי שלא דומה למוביליה. סאוסן מסארווה מתחילה, לכל הפחות, לתת מילים לתחושה הקשה הזאת. האם אנחנו באמת רוצים ורוצות להיות חברה שמפעילה עונש מוות כענישה לגיטימית, ומה זה אומר עלינו אם כן?

אילה שלו, עורכת זה עלינו

---

חוק המוות ככישלון מדיני עטוף בנקמה

סאוסן מסארווה

יש חוקים שנולדים מתוך תפיסה אסטרטגית סדורה, ויש חוקים שנולדים מתוך סערת רגשות. חוק עונש מוות לעבירות טרור מוצג לציבור ככלי הרתעתי – אך בחינה אמפירית והיסטורית מעלה ספק כבד אם הוא אכן כזה. יותר משהוא מציע פתרון, הוא משדר ייאוש מדיני.

מיתוס ההרתעה

השאלה המרכזית איננה רגשית אלא עובדתית: האם עונש מוות מרתיע טרור?

הספרות המחקרית מצביעה על כך שאין הוכחה אמפירית משכנעת שעונש מוות מרתיע יותר ממאסר עולם. דו”ח מקיף של National Research Council בארה״ב (2012) קבע כי מחקרים שבחנו את הקשר בין עונש מוות להרתעה “אינם מספקים ראיות מהימנות” לקיומה של השפעת הרתעה ייחודית. גם ארגון Amnesty International מציין בעקביות כי לא הוכח שעונש מוות מרתיע יותר מענישה חלופית.

בהקשר של טרור, המצב מורכב אף יותר. מחקרים בתחום חקר הטרור מדגישים כי פעולות טרור לרוב אינן תוצאה של חישוב תועלת-נזק פלילי רגיל, אלא פעולה פוליטית, אידיאולוגית ולעיתים הקרבתית. חוקרי טרור כמו רוברט פייפ הראו כי בפעולות התאבדותיות, עצם המוות איננו גורם מרתיע, אלא חלק ממנגנון המשמעות של הפעולה.

כאשר מדינה מציבה מוות כתגובה רשמית, היא עלולה לא לשבור את המנגנון הזה – אלא להשתלב בו.

מהלך סמלי יותר מאשר בטחוני

לישראל כבר קיימת מסגרת חוקית לעונש מוות במקרים חריגים ביותר (כגון חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש״י–1950), אך בפועל הוא יושם פעם אחת בלבד, במשפט אייכמן. העובדה שהמדינה נמנעה מאז מהוצאה להורג איננה מקרית; היא משקפת זהירות מוסרית, משפטית ובינלאומית.

הרחבת השימוש בעונש מוות לעבירות טרור איננה רק שינוי טכני בענישה. זהו שינוי תודעתי: מעבר מהנחת עבודה של שליטה משפטית זהירה – להכרזה פומבית שהמוות הוא כלי מדיניות לגיטימי.

המשפט הבינלאומי אמנם איננו אוסר באופן מוחלט עונש מוות, אך הוא מצמצם אותו ל”פשעים החמורים ביותר” ומחייב הליך הוגן קפדני ביותר. מדינות רבות בעולם ביטלו את העונש לחלוטין או אינן מיישמות אותו בפועל, וזוהי מגמה עולמית עקבית בעשורים האחרונים.

חקיקה בכיוון ההפוך אינה רק שאלה פנימית; היא גם הצהרה על מיקום ערכי בזירה הבינלאומית.

האלימות החוקית והמסר החברתי

מעבר לשאלת היעילות, קיים ממד ציבורי עמוק יותר. חוק איננו רק כלי ענישה; הוא מסר חינוכי. כאשר מדינה בוחרת להוציא להורג, היא למעשה אומרת שהמוות הוא פתרון לגיטימי לסכסוך פוליטי.

במציאות של סכסוך מתמשך, של חוסר אמון הדדי ושל אופק מדיני חסום, המסר הזה אינו נייטרלי. הוא עלול להיתפס כהוכחה לכך שהמערכת הפוליטית ויתרה על פתרונות מורכבים לטובת הכרעה כוחנית.

היסטורית, עונש מוות היה פעמים רבות כלי של ריבונות המבקשת להפגין עוצמה. אך עוצמה איננה זהה לביטחון. מדיניות ביטחונית נמדדת ביכולתה לצמצם אלימות לאורך זמן, ולא בעוצמת הסמליות שלה.

ייאוש מדיני במסווה של נחישות

כאשר אין תהליך מדיני, אין אופק אזרחי, ואין שיח אמיתי על פתרון עומק, קל יותר להחמיר ענישה מאשר להתמודד עם שורשי הסכסוך. החמרה כזו עשויה לספק תחושת סיפוק מיידית לציבור פגוע וכואב – אך תחושה איננה אסטרטגיה.

דווקא משום שהטרור פוגע באזרחים חפים מפשע ודורש תגובה ברורה, האחריות הציבורית מחייבת לשאול: האם הצעד הזה יקטין אלימות בעתיד, או יעמיק את מעגל הדמים? אם אין הוכחה להרתעה, ואם קיים סיכון להעצמת נרטיב הקרבה ומאבק, ייתכן שהחוק משרת צורך רגשי יותר מאשר ביטחוני.

האחריות האזרחית

במרחב דמוקרטי, שתיקה איננה ריקה ממשמעות. היא חלק מהשיח. לאורך ההיסטוריה, חוקים שנגעו בזכות לחיים עוררו מחלוקת עמוקה משום שהם חוצים את הגבול שבין ענישה לבין שלילת עצם הקיום.

אפשר לתמוך בחוק ואפשר להתנגד לו, אך אי אפשר להעמיד פנים שמדובר בצעד טכני בלבד. זהו צומת ערכי.

אם אכן אין לעונש מוות השפעת הרתעה מוכחת; אם המגמה העולמית נעה לעבר ביטולו; ואם קיים חשש שהוא יעמיק את הדינמיקה האלימה במקום לצמצמה – הרי שהדיון איננו רק ביטחוני אלא מוסרי, משפטי ופוליטי.

מדינה חזקה נבחנת לא רק ביכולתה להפעיל כוח, אלא גם ביכולתה להציב גבולות לכוחה. וכאשר בוחרים במוות ככלי של מדיניות, השאלה האמיתית איננה רק מה יקרה לאויב, אלא מה יקרה לחברה שבוחרת להרוג.

---

סאוסן מסארווה – מעצבת, אקטיביסטית, מורה ויוזמת חינוכית, פועלת במפגש שבין עיצוב, חינוך ופוליטיקה, ומשתמשת בכלי העיצוב כדי להציב שאלות נוקבות, לערער על מוסכמות, ולעצב עתיד שוויוני ומשותף.