מורה לחיים דמוקרטיים - חלק ראשון

מאיר ברוכין, המורה לאזרחות והיסטוריה, שפוטר על ידי עיריית פתח תקווה בגלל דברים שפירסם בפייסבוק, והוחזר לעבודתו בעקבות פסיקת בית משפט, לא ממצמץ לרגע. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה להנחיל לתלמידיו – תודעה דמוקרטית. לכבוד תחילת שנת הלימודים ישבנו לשיחה על חינוך, על ערכים, על דמוקרטיה.

אני מביאה כאן היום את החלק הראשון של השיחה, ואת חלקה השני – בשבוע הבא.

אילה שלו, עורכת זה עלינו

---

מורה לחיים דמוקרטיים / חלק שני

מורה לחיים דמוקרטיים / חלק ראשון

היי, מאיר, ברכות על פתיחת עוד שנת לימודים. אתה מלמד השנה?

כן, בטח. חזרתי ללמד, באותו בית ספר בפתח תקווה שפיטר אותי, אחרי שהיה משפט ובית המשפט קבע שיש להחזיר אותי לביה"ס.

ברכות... ובכל זאת ראיתי שהעלית פוסט ביום שני, ב-1 בספטמבר, שבו אתה מקשה, "ואם משרד החינוך לא היה מסיר פרקים על דמוקרטיה ליברלית מתוכנית הלימודים של הבגרות באזרחות, זה אומר שישראל היא מדינה דמוקרטית?"

אין לזה משמעות בעיניך? אם היום אנחנו רואים כאן דור שלם, אפילו שניים, שגדל בתוך מציאות שבה לא היה שום תהליך מדיני, שבה כל הדיבור על שלום פשוט פסק, עכשיו יגדל פה דור שאפילו לא ילמד על דמוקרטיה ועל זכויות, לא?

לא, זה הרבה יותר מזה.

זה לא דור אחד, זה דורות שלמים, שלא רק שאין להם מושג מהי דמוקרטיה, אלא שאין להם בעיה עם זה שבישראל לא תהיה דמוקרטיה. יותר מזה. כל זמן שתהיה עליונות יהודית – זה מצוין! אז שלא תהיה דמוקרטיה. זה הראש.

אפילו כשאנחנו רואים את כל ההפגנות מאז ה-7 באוקטובר, אז הטיעונים העיקריים שנשמעים מתחלקים לשניים עיקריים: או "לא מעניין אותי שאנחנו הורגים נשים וילדים בעזה! אחרי מה שהם עשו לנו ב-7 באוק זה מגיע להם", או, אלה שמחזיקים מעצמם הומניסטים וליברלים, שאומרים, "חבל מאוד שאנחנו הורגים חפים מפשע בעזה, אבל החמאס אשם, ישראל לא אחראית". זה מנעד השיח.

אפילו אצל מנהלי בתי הספר שהוציאו את הסרטון, לא רק שהאמירה המוסרית שם די מובלעת, היא גם באה אחרי שנה ו-10 חודשים?! הם מדברים שם על כך שחובתכם לדאוג לבריאות הנפשית והפיזית של התלמידים שלהם – אבל מה הם עשו עד עכשיו? ומה קורה עם שכבת יב' – לאן הם שולחים אותם? הם לא קוראים לסירוב כי זה לא חוקי, אבל זה בדיוק העניין – אתה לא יכול לנצח כשהיריב שלך קובע את החוקים ומסית נגדך ועושה לך דה-לגיטימציה. אם אתה כבר נותן פייט, אין לך מנוס אלא להפר את החוק. וכשאתה באמת נותן פייט אתה צריך לקחת בחשבון שיהיה לזה מחיר אישי – שיימינג, פיטורים, מעצרים... אתה חייב לקחת את זה בחשבון, אחרת אתה לא עושה כלום, אתה משחק לידיים של היריב שלך.

יצא לי לשוחח עם כמה מהמנהלות והמנהלים האלה, ושאלתי אותם, "תגידו, איזו טענה יכולה להיות לכם כלפי מנהלת בי"ס בפרנקפורט ב-1936, שהייתה אומרת "זה נורא מה שאנחנו עושים ליהודים, אבל אסור לי להגיד את זה בקול רם כי יפטרו אותי ויש לי ילדים קטנים בבית שאני צריכה לפרנס".say it out loud because I’ll be fired, and I have small kids to support at home”?

אתה לא חושב שיש איזו התעוררות בציבור הרחב בקשר להשמדה שאנחנו מחוללים בעזה? איזשהו תהליך? קודם הם לא ראו כלום, עכשיו הם מתחילים להבין, אולי בהמשך הם גם יתחילו להתנגד ממש?

לא. זה בדיוק העניין. הם ראו הכול מההתחלה, והמתינו שנה ועשרה חודשים! אני לא רוצה לחשוב כמה שילמו בחייהם על זה שהם התעכבו שנה ועשרה חודשים עד שנזכרו להשמיע קול.

הסרטונים שלהם רצו ברשתות ואנשים כתבו להם שהם מופת מוסרי, שהם אנשים ערכיים, ישרים, אמיצים... אני לא חושב ככה. איזה יושרה ואומץ זה להגיד את זה אחרי שנה ועשרה חודשים?! אומץ זה להגיד את זה מהיום הראשון!

אז זה לא שאני מגרש אותם מהמחנה. אני אדבר איתם, אני אשתף איתם פעולה, אני אפגין איתם, הכול טוב ויפה. אבל לא מהם אני אקח שיעור על מחויבות ערכית. אני אגיד להם בואו, התחלנו לפני שבאתם, אבל קחו כיסא ותצטרפו, בואו נעבוד יחד.

בוא נדבר על חינוך. אני חושבת שזה אחד המאבקים הכי חשובים. זה לא יעצור את מה שעכשיו, אבל זה יכול לייצר דור אחר לעתיד. אם מה שאנחנו רואים עכשיו במציאות זה תוצר של שנים של חינוך ימין – חינוך שונה יכול לייצר מציאות שונה. אחרת איך נשנה?

תראי, הליבה של השיעור שלי זה הדיאלוג עם התלמידים. הדיאלוג הדמוקרטי. כל פעם שזה מגיע ליחסים בין יהודים לערבים, אז אין תלמיד שיכול או רוצה להשמיע את הקול של הערבים. אוקיי? כשכולם מדברים בקול אחד וחושבים אותו דבר, אתה לא יכול לנהל דיאלוג דמוקרטי. אז אני לוקח את המשימה על עצמי, של להשמיע את הקול של הערבים. בהתחלה באמת יש תלמידים שמרגישים עם זה לא נוח, וגם מגיבים לזה. אבל ככל שחולף הזמן מתפתח דיאלוג מאוד יפה שנשאר עם התלמידים שנים אחרי שהם מסיימים תיכון. אני יודע, כי הם כותבים לי.

עם הדיאלוג הזה יש כמה נקודות שאני חושב שמורים חייבים לקחת בחשבון. דיאלוג דמוקרטי הוא דיאלוג של ארגומנטציה, ויש לו כמה חסמים:

‣ הדבר הראשון שחוסם אותו זה כשיש שליטה של גורם אחד בשיחה, שמכתיב וקובע את הכללים לבד.

‣ הנקודה השנייה – אתה לא יכול לנהל דיאלוג דמוקרטי במצב של היררכיה, כי זו תקשורת חד כיוונית שבאה מלמעלה למטה, וזה קיים בעיקר, כמובן, בהקשר הצבאי, אבל לא רק. אין את האינטראקטיביות שנדרשת. זה גורם אחד שנותן הוראה לגורם השני והוא לא מצפה ממנו להתנגד או להתווכח או אפילו לענות.

‣ הנקודה השלישית היא שאתה לא יכול לנהל דיאלוג דמוקרטי כשאחד מהצדדים חותר תחת הלגיטימיות של מה שאמר הצד השני. לא יכולה להיות שיחה דמוקרטית בין צדדים כש-א' רואה ב-ב' בוגד. וזה בטח לא נותן מקום לחשיבה ביקורתית שהיא חשיבה שפורצת גבולות, ששוברת מוסכמות, שקוראת תגר על מוקדי העוצמה.

‣ והנקודה הרביעית – דיאלוג דמוקרטי מחייב יושר ואמינות. הוא בלתי אפשרי במצב של שקרים וסילופים ומניפולציות. כל מי שמשתתף בדיאלוג דמוקרטי יוצא מנקודת הנחה שכל שאר המשתתפים מדברים בכנות. אם צד אחד משקר או עושה מניפולציות, לא תיתכן שיחה דמוקרטית.

והדיאלוג חשוב, אבל הוא לא מתקיים.

אתן לך דוגמה. בהרבה בתי ספר עושים בכיתות יב' הכנה לקראת השירות הצבאי – מגיעים קצינים לכיתות, שזה מטורף בפני עצמו שקציני צבא נכנסים למוסד חינוכי ולא המורים עושים את זה... אז לכיתה שלי הגיע סגן צעיר ונחמד בן 21, ועשה פעילות שנקראה "מנהיגות", במטרה לעודד תלמידים ללכת לקצונה. הוא הביא חפיסת קלפים שכתובות עליהן תכונות שנדרשות ממנהיג – חשיבה יצירתית, עמידה בלחצים, כריזמה, יכולת הובלה... הוא פיזר את הקלפים על הרצפה וביקש מהתלמידים והתלמידות להסתובב ולבחור את הקלף עם התכונה שהכי חשובה בעיניהם למנהיג. אחר כך הייתה שיחה על התכונות והוא רשם אותן על הלוח. ואז אני ביקשתי לשאול את התלמידים שאלה. "תגידו", אמרתי, "כל התכונות החשובות האלה שבחרתם, שכתובות על הלוח, היו לאחד בשם היטלר?" בום! דממה! ואני המשכתי: "אוקיי, אז מה אנחנו יכולים ללמוד מזה? שגם אם יש למנהיג את כל התכונות שאמרתם, זה לא מבטיח שיהיה מנהיג טוב. ואז נשאלת השאלה מה זה בכלל מנהיג טוב. הרבה גרמנים חשבו שהיטלר היה מנהיג מצוין. מה הבעיה?" ואף אחד לא מעלה את השאלות האלה לדיון, לא מתקיים דיון על השאלות האלה.

ובכיתה, אתה מצליח לנהל דיאלוג עם יב'ניקים? צעירים בני 18, בקצה של מערכת החינוך, שנייה לפני גיוס, גיוס שכולנו מבינים את המשמעות שלו בכלל, ובעת הזאת בפרט?

כשאני מנסה לבנות את הדיאלוג שלי עם התלמידים, אני יכול לאפיין כמה קשיים שבאים לידי ביטוי כמעט תמיד.

הקושי הראשון זה הבורות של התלמידים. הדיון לא מתנהל על בסיס ידע של התלמידים וקשה לנהל דיון מעמיק, כי לפעמים זה יכול להביא להתלהמות, לקלישאות – "אם כלכך רע לך פה אז למה אתה לא הולך לעזה?" – דברים מהסוג הזה. אבל ככל שחולף הזמן אז התלמידים מבינים שהביקורת שלי לא באה משנאת הבית אלא מאהבת הבית, כדי שהבית יהיה יותר טוב. הם מבינים ששמאלנים לא שונאים את מדינת ישראל. והבורות היא דווקא הזדמנות טובה לדבר על הגורמים שהבורות משרתת אותם, הגורמים שרוצים להנציח את הבורות.

הקושי השני זה כשאתה מנסה לבסס מסקנות כוללניות על חוויה אישית, כי התלמידים מביאים את העולם שלהם. הם לא מבינים שהחוויה האישית – "אבא שלי אמר לי..." – היא בסיס צר מאוד שלא מספיק להסקה של מסקנה כוללנית.

הבעיה השלישית זה מה שנקרא "קדושת האיזון". למה אתה מראה רק צד אחד? למה אתה לא אומר מה הם עשו לנו? למה אתה עושה שטיפת מוח? וזה נותן למורה לדעתי הזדמנות לחשוף את המערכת בחולשתה. מה זה העניין הזה של האיזון? תוכנית הלימודים היא כן מאוזנת? ספר הלימוד מאוזן? הוא מביא את כל הנרטיבים? הוא לא משתיק דברים מסוימים או מדחיק אותם? אם יש אג'נדה שאתה לא מעלה זה מעיד על חוסר אובייקטיביות? עד כמה בכלל מיעוטים מונכחים בשיעור אזרחות? אז באמת, המורה יכול לאזן בזה שהוא מנכיח את המיעוט, בזה שהוא מדבר בשם האנדרדוג. והתלמידים הרי נחשפים למה שמחזיק הרוב, בבית, בבי"ס, בטקסים, בתקשורת, בצבא. את המיעוט הם לא שומעים ולא מכירים. ואני חושב שחובתו של המורה לאזרחות היא להשמיע בין היתר את הקולות שלא נשמעים, שהתלמידים לא נחשפים אליהם.

הבעיה הרביעית זה המתח שמתקיים בין למידה ביקורתית לבין הרצון להנחיל את המורשת. וזה קיים גם במדינות אחרות. גוף הידע הוא נזיל כל הזמן. זה לא קל לחבר בין הרצון שלך לקיים למידה ביקורתית לבין הרצון להנחיל את המורשת ההיסטורית של הצד שלך. כל הרהור נתפס כערעור. ביקורת נתפסת כדבר שמחליש או מוביל לפירוק. אבל ביקורת היא לא רק הליכה נגד. היא חידוד של המחשבה. אתגר של דמוקרטיה זה להכיל קונפליקט. אבל בישראל זה לא קורה.

הבעיה החמישית זו תחושת האשמה. וזו נקודה מאוד קריטית. ברגע שהמורה חושף תלמידים לעוולות שנעשו או נעשות בשמם, זה יכול להעמיס הרבה על התלמידים וזה יכול גם לערער אותם ולהוביל להתגוננות מאוד חריפה. כי הרבה תלמידים מדחיקים. חלקם מרגישים אשמה. וזה לא קשור רק ליהודים-ערבים. אתה יכול לדבר על תרבות האונס ואז יש בנים שמתגוננים, למשל. וכמובן כשאתה מדבר על הכיבוש, יש המון הדחקה.

אני חושב שהרגע הזה נותן למורה הזדמנות טובה לדבר על ההבדל שבין אשמה לבין לקיחת אחריות. בין עצימת עיניים לבין נקיטת עמדה. זו הזדמנות לדבר על מציאות אנושית שאפשר לשנות אותה ולהבהיר שהשינוי תלוי באזרחים, והתלמידים נקראים לקחת אחריות, לייצר משהו אחר, לא לשכפל את דור ההורים והסבים שלהם.

בכיתה אני מתחיל בהגדרות הכי בסיסיות. מה זה בכלל מדינה? מה זה דמוקרטיה? מה זה לאום? מה זה יהדות? אני מתחיל בסדרה של שאלות: מי סומך על צה"ל? כמובן, כל האצבעות באוויר. לפחות עד ה-7 באוקטובר. מי סומך על המשטרה? אף אחד לא מצביע. מי סומך על הכנסת, על הממשלה, אני עובר על כל המערכות הממלכתיות וכותב את התוצאות על הלוח. ובסוף אני שואל – תגידו, מה אתם עושים בקשר לזה? ותמיד יהיה את התלמיד שיגיד, "מה אני יכול לעשות?" אז אני אומר לו, "אתה לבד לא יכול לעשות הרבה, אבל אתה והחברים שלך בכיתה, ובכיתה הסמוכה, ובשכבה ובבי"ס הסמוך... ביחד, אתם יכולים לעשות הרבה. אתם מסה". אני רוצה לעודד אותם להיות פעילים פוליטית.

החלק השני של השיחה עם מאיר ברוכין יעלה כאן ביום חמישי הבא.

---

מאיר ברוכין עוסק בהיסטוריה ופוליטיקה של ארה"ב, מורה לאזרחות והיסטוריה, ופעיל למען זכויות אדם.