סיוע הומניטרי

ברכת ה"רמדאן כרים" של ישראל לתושבי עזה המעונים היתה השנה אכזרית במיוחד: אחרי שהפרה את ההסכם עם חמאס, עם תחילתו של החודש המבורך הצבא סגר הרמטית את כל המעברים לרצועה ומונע כניסת סחורות, בראש ובראשונה מזון.

הפשע הנתעב הזה, המהווה החרפה דרמטית במדיניות ההרעבה המכוונת של יותר משני מיליון אנשים, כונה – על ידי ישראל עצמה וגם על ידי כל כלי התקשורת שסיקרו אותו – כ"מניעת כניסה של סיוע הומניטרי". המסגור הזה הוא קריטי בביסוס הנרטיב הישראלי בשני אופנים.

ראשית, "סיוע" הוא משהו וולנטרי, לפנים משורת הדין, ולא חובה בסיסית הן על פי המוסר האנושי והן על פי הדין הבינלאומי, בהיותה של ישראל הכוח השולט דה-פקטו על השטח. בדיוק כפי שאנחנו לא מכנים את הקמת בתי הספר על ידי המדינה "סיוע חינוכי" לאזרחים, כך הנגשת מזון לאנשים שנמצאים כבר יותר משנה בתנאי רעב קיצוניים בגלל המצור שישראל מטילה על הרצועה איננה "סיוע הומניטרי"; זוהי חובה בסיסית והפרתה היא פשע מלחמה חמור.

שנית, הצגת הסגירה של המעברים כעצירת "הסיוע ההומניטרי" מייצרת את הרושם כאילו ישראל היא שמספקת את המזון ואת יתר הפריטים לתושבי עזה המורעבים, זאת בעוד שאלה נאספים על ידי סוכנויות סיוע וגופים בינלאומיים, וישראל מפקחת על העברתם – או אי העברתם – לתוך הרצועה. זוהי זכות נואלת שישראל לוקחת לעצמה מזה שנים ארוכות, להחליט כמה ואילו מוצרי מזון מותר לתושבי עזה לצרוך, עד לרמת כמות הקלוריות היומית שיש לאפשר לעזתים, עוד הרבה לפני המלחמה האחרונה. המסמך המצמרר "צריכת מזון ברצועה – קווים אדומים", שמפרט את מדיניות הגבלת המזון לרצועת עזה שהייתה בתוקף בין 2007 ל-2010 ונחשף רק אחרי מאבק משפטי ארוך של ארגון "גישה", כולל טבלאות מפורטות של צריכת המזון ברצועה לפי סוגי מזון, משקל וערכים תזונתיים ומסכם את עבודת המטה שנעשתה במערכת הביטחון, בשיתוף עם משרד הבריאות, במטרה "לזהות את נקודת ההתערבות למניעת תת-תזונה ברצועה".

מצג השווא הזה, כאילו ישראל מממנת מכיסה את המזון והתרופות שנכנסים לעזה בזמן המלחמה, תדלק לא מעט את ההתנגדות היוקדת להכנסת הסחורות בקרב קהלים ישראליים שונים. "חייבים להבין שעזה זה אויב ולאויב לא מסייעים בזמן מלחמה", אמרה תושבת העוטף בתגובה לפתיחת מעבר ארז למעבר מזון ותרופות במאי 2024. "לא מסייעים לאויב בזמן מלחמה" אמרו גם המפגינים שהגיעו למנוע בגופם את העברת משאיות המזון והציוד הבסיסי לעזה.

לאורך השנים התקבעה מוסכמה לפיה כיבוד הזכויות הבסיסיות ביותר של הפלסטינים, או הצמצום המינימלי ביותר של הדיכוי שלהם, הם "מחוות של רצון טוב", תמיד בבחינת טובה שמרעיף האדון על נתיניו, ברצותו ייתן וברצותו ישלול, לעולם לא מובנות מאליהן. לשפה שבה אנחנו משתמשים יש תפקיד עצום בעיצוב המציאות שבה אנחנו חיים. אחרי 17 חודשים של השמדה והרעבה מכוונת שכבר גבתה את חייהם של תינוקות וילדים, צריך לקרוא לדברים בשמם: זה לא "סיוע הומניטרי" שישראל יכולה להעניק או לשלול, ומניעתו איננה "עצירת הסיוע", אלא הקצנת מדיניות ההרעבה לצורך הכרעה צבאית, מהנתעבים שבפשעי המלחמה.

---

אורלי נוי היא עיתונאית ועורכת, פעילה פוליטית, מתרגמת שירה ופרוזה פרסית ויו"ר ההנהלה של בצלם.