זה חייב להיפסק

בעיני רוחי אני רואה לפעמים את התמונה הזאת, איך פעם, כשהיינו צעירים, היינו קוראות את התיאורים האיומים של מלחמות רחוקות, של מה קבוצה אחת עשתה לאחרת, מצקצקות בלשוננו, מנענעות ראש ושמחות מבפנים שזה כלכך רחוק מאיתנו, אי שם במקומות כמו סודן או תימן או סרביה. אני זוכרת את עצמי מדמיינת לרגע את הרגע, את המוות הנורא, את הדם שנשפך, את הגוף שמתפרק איברים איברים, את האדם הקרוב שרואה איך עושים את זה לבן שלו, לאימא שלה, לסבתא או סבא שלהם – ואז מיד אני מכבה את הדמיון הזה בבעתה, מתקשה להכיל, לא מבינה איך אדם מסוגל לעולל לאדם אחר דברים כאלה. לא הכרתי וגם היום אני לא מכירה ולו סיבה אחת שתצדיק או אפילו תסביר איך אפשר להרוג אדם אחר, אדם שלא עשה לך כלום, רק בגלל איזה רעיון או מחשבה או אמונה.

אני יכולה רק להניח שזה קורה לכל אדם סביר. תיאורי מלחמה מזעזעים תמיד, ואף אדם סביר לא מעוניין להיות חלק מהם. ולכן אני לא מצליחה להבין איך, לפי הסקרים, 72% בחברה הישראלית היהודית, תומכים בהמשך הלחימה בעזה. ואני אומרת "לחימה", כי "מלחמה" זה לא. האם יש צבא מולנו? צבא עם חילות יבשה אוויר וים? צבא עם חיילים יכולות, עם ציוד, עם חיילים מאומנים? לא בדיוק. כן, יש את חמאס. אבל הוא לא צבא, נכון? כולנו יודעים לדקלם היטב שחמאס הוא ארגון טרור. וכן, חמאס הוא ארגון, ויש לו חיילים, ואפילו ציוד לחימה – ובכל זאת, צבא הוא לא. כלומר, הלחימה בעזה בהגדרה היא פגיעה באזרחים.

יבואו ויגידו, אין חפים מפשע בעזה. ואני אגיד – שני מיליון אנשים חיו בעזה ב-8 באוקטובר, האם אין אחד שהוא חף מפשע? הרי מגוחך להגיד דבר כזה.

יבואו ויגידו, אבל הם עשו לנו את ה-7 באוקטובר. ואני אגיד – שני מיליון אנשים חיו בעזה ב-8 באוקטובר. מתוכם נכנסה קבוצה של בין 3,000-6,000 (תלוי את מי שואלים) לישראל וביצעה את הטבח הנורא ההוא. האם זו סיבה לרצוח את כל השאר?

יבואו ויגידו, זה על חמאס, הם אשמים בהשטחת עזה, אם לא היו עושים את ה7 באוקטובר, עזה הייתה בסדר. ואני אגיד – באמת? למנות את "הסבבים"’ כמו שכולנו קראנו להם’ שבהם נכנסנו בעזה בשנים האחרונות, כל פעם מחדש הורגים ומחריבים? ועוד "באמת?" אחד על העובדה שאנחנו עוסקים בהשמדה ובהרס רציפים שם כבר כשנה וחצי; ועוד אחד על העובדה המזעזעת שהרגנו שם מעל 50,000 בני אדם, שאפילו המקורות הרשמיים הישראליים מדברים על כך שפחות מחצי מהם הם חמאס (וזה המספר הרשמי, בפועל המספר כנראה כפול, אם לוקחים בחשבון את כל מי שנותר מתחת להריסות, את כל מי שימות מפצעיו, את כל מי שימות בשל התנאים ההיגייניים האיומים, את כל מי שימות ברעב ובצמא, ואת כל מי שעוד נפציץ בסבבי ההפצצות היומיומיות שאנחנו ממשיכים לחולל שם). אז באמת?

יבואו ויגידו, מחנכים את כולם לשנוא אותנו. ואני אגיד – אולי, הרי כך נהוג בין מדינות מסוכסכות, כמו שגם אותנו כאן מחנכים לשנוא אותם. אבל האם זו סיבה לרצוח גברים, נשים וילדים שחטאם הוא שהם שונאים את אויביהם שהורגים בהם? ואם זה מוצדק בעיני מישהו, הרי הוא בעצם אומר שמוצדק גם ההפך, לא? כלומר, שמותר גם לצד השני לרצוח את מי שמחונך לשנוא אותם, כלומר, אותנו...

אני מסתכלת על התחקיר הזה של אובדנה של משפחת אבו נסר, ואני יודעת שזו טיפה אחת בים עצום של הרס ומוות שנעשה בשמי, על ידי הקולקטיב שאני חלק ממנו, בתמיכת רוב החברה שלי, רוב שחונך מראש לשנוא אותם, ששוכח לראות בהם בני אדם, שמעדיף שהם פשוט ייעלמו ולא באמת אכפת לו איך ובאיזה מחיר – ואני מזדעזעת עד עמקי נשמתי.

בעיני רוחי אני מדמיינת את בת דמותי הצעירה איפשהו בעולם, אולי בלונדון, או בקליפורניה, או ביפן, יושבת וקוראת את הסיפור הזה ועוד כמוהו, ומזדעזעת, ואומרת לעצמה, זה מטורף, זה חייב להיפסק, הם לא יכולים ככה להרוג אנשים בשיטתיות סתם ככה. ואני יודעת שהיא צודקת.

וזה חייב להיפסק. אנחנו לא יכולים להמשיך להרוג אנשים בשיטתיות סתם ככה. הטירוף הזה חייב להיגמר.

---

אילה שלו מתנגדת מעומק הנשמה לאלימות ופועלת הרבה שנים למען חיים בשוויון ובכבוד לכל החיים כאן, בין הים לירדן.