כשהן הופכות לתכריכים, ספר הפנים מוחק או מטשטש אותן. אני תוהה האם האלגוריתם למד לזהות את המורפולוגיה הייחודית של האריזה הזו של גוף נטול חיים או שהוא ניזון מדיוווחים. אני מוצאת אירוניה בהשערתי כי המדווחים אינם האנשים שהמראה קשה להם אלא דווקא אלה ששמחים לראות שמיכות וכמה שיותר מהן.
בתחילת המלחמה ראינו יותר תכריכים שהעניקו לגוויות הארוזות את המראה הקלאסי, המכובד, האנונימי; עכשיו, כשהבדים לתכריכים אזלו, מדברים הצבעים, הדגמים, הטקסטורות. המוות בעזה הוא טקסטיל, והוא בייתי, או אולי בעצם אלבייתי, וסייט-ספציפי.
רק בעזה, כמו בשיר של יהודה עמיחי, אנשים מכסים את מתיהם בשמיכות , אך אין אלה שמיכות צבאיות אפורות אלא השמיכות ששימשו אותם בחייהם. שמיכות נדוניה, שמיכות שעברו מדור לדור, נקנו לרגל חתונה או לידה; שמיכות שבהן זוגות התכרבלו, במיטה או מול הטלוויזיה, שמתחתן ומעליהן עשו אהבה, חלמו את חלומותיהם, שמתוכן זינקו אל חייהם. עכשיו , אחוזי איימה מקיצים לקולות נפץ, לקץ העולם, אל סיוט.
ומה יהיה כשיאזלו השמיכות? ואולי כבר אזלו? ואולי כבר היו מי שנדרשו להיפרד משמיכתם האחרונה כדי לכסות בה את מי שכל השמיכות שבעולם שוב לא יחממו? ואיך בכלל אפשר להירדם עם הידיעה שהשמיכה שבתוכה נרדמת עלולה להיות לך לתכריך?
שוהם סמיט היא סופרת.
Comments