איך קוראים לדבר הזה שמתרחש בעזה?

את הטקסט הזה איריס יזמה, מתוך התחושה האיומה הזאת של אחת מני מעטות שכן עוקבת אחרי מה שישראל עושה בעזה, ואז שיתפה אותי והתחלנו לכתוב אותו ביחד. אחר כך ניסינו לפרסם אותו בכל מיני מקומות, והוא חזר אלינו עם התנצלויות שנדפו קצת פחד ואי נעימות, אבל סירוב. אני חושבת שאחרי מה שקרה השבוע, עם הכניסה לעיר עזה עם הפצצות וטנקים, עם הורדת מגדלי המגורים על יושביהם, עם האמירה הדוחה של בנגביר על בניית שכונת פאר לשוטרים על חוף עזה, עם ההתלוצצות החולנית של סמוטריץ על נדל"ן יקר ועלויות הלחימה שצריך שנרוויח משהו בחזרה – זה עוד יותר רלוונטי משהיה קודם.

אילה שלו, עורכת זה עלינו

---

איך קוראים לדבר הזה שמתרחש בעזה?

איריס גור ואילה שלו

קודמכול עובדות.

כמעט שנתיים חלפו מאז מתקפת ה-7 באוקטובר בעוטף עזה, שבה נהרגו כ-1,200 בני אדם, במתקפה הבלתי פוסקת של ישראל על עזה מספר ההרוגים מגיע היום לכמעט 65,000, מהם כמעט 20,000 ילדים ויותר מ-10,000 נשים. מספר הפצועים עומד על כ-160,000. אלה המספרים הרשמיים. הם לא לוקחים בחשבון את המתים שנמצאים מתחת להריסות שאי אפשר לפנות, ואת אלה שעדיין חיים אבל ימותו שם; או את הפצועים שאי אפשר לטפל בהם, וימותו מפצעיהם; או את מי שימות ברעב, כי אין אוכל; או בצמא, כי אין מים נקיים לשתייה; או את מי שימות ממחלות שנגרמות על ידי המצב ההיגייני הירוד, כי אין תשתיות. והכול מעשה ידינו להתבייש.

ההתקפה המטורפת על העיר עזה בתחילת השבוע, שבה ישראל תקפה ישירות בנייני מגורים של אזרחים, מבלי לטרוח אפילו לנסות לתרץ או להסתיר, כמו בעבר, מסמנת שלב חדש בהשמדה.

אז איך קוראים לזה?

זה התחיל עם "מלחמה", אחר כך הגיע "פשעי מלחמה" ולבסוף הגענו ל"ג'נוסייד". כל המילים האלה מייצגות חורבן והרס והשמדה ואסון שקורה במציאות, ממש מול עינינו. שואה.

אבל המילה הזאת, "שואה", היא דגל אדום לרוב המוחלט של הישראלים והיהודים בכלל.

במבט מפוכח, אמיתי, ונטול אג'נדות, "שואה" היא פשוט מילה בעברית, שלקוחה מהתנ"ך שלנו - ישעיהו מזכיר אותה, איוב גם, בתהילים היא מוזכרת -  ופירושה הרס, חורבן, אסון, כיליון. רק אחרי מלחמת העולם השנייה, והזוועות שקרו בה ליהודים, קיבלה המילה את המשמעות של "האסון הנורא שהביאו הנאצים על העם היהודי", ומאז ישראל, כמדיניות, לא מתירה שימוש אחר בה. שואה לא קרתה ולא תקרה לשום קולקטיב אחר שאינו העם היהודי, גם אם מדובר בהשמדה, הרס וחורבן, כמו במקרה של העם הארמני, או עמים אחרים לאורך ההיסטוריה. ישראל נלחמת מלחמת חורמה בכל ניסיון להגדיר אסונות כאלה כ"שואה". זה חלק מהנרטיב היהודי, חלק מההסברה הישראלית מבוסס על זה, אז אתם אל תגעו לנו בשואה.

אבל גם אם הזוועות משנות פנים, ידיים ואמצעי השמדה, אלו שוב בני אדם המעוללים לבני אדם דברים איומים ונוראיים, כולל בימים האלה, בעזה מתרחשים הרס, חורבן, אסון, הרעבה וכיליון, שמבוצעים על ידי ישראל באופן ישיר או עקיף. הפצצות 24/7 לאורך שנתיים לא השאירו כמעט מבנים על עומדם וחיי שגרה כבר לא מתקיימים בעזה בכלל; בני אדם, נשים, גברים, ילדים וזקנים נעקרים ומוזזים ממקום למקום שוב ושוב באיומי הפצצות, כאילו היו דסקיות על לוח משחק. הם נושאים עמם רק תיק או חפץ יקר ללב, ויודעים שלא יהיה להם לאן לחזור וכל רכושם אבד, כמו גם פרנסתם ויכולתם להתקיים באופן סביר; ישראל יוצרת הרס טוטאלי, הורגת ופוצעת מאות אלפי חפים מפשע; מונעת הכנסת מזון כמדיניות מוצהרת ומתגאה בעובדה שהיא משתמשת בהרעבה ככלי נשק; היא מפציצה מרכזים קהילתיים כמו בתי ספר ובתי חולים, שמשמשים לא פעם את האוכלוסייה העקורה התשושה כמחסה; מונעת הכנסת תרופות וציוד שיכול לסייע ולהציל את הפצועים, כמו גם ציוד לפינוי הריסות וחילוץ בני אדם שנותרו תחתיהן; ההפצצות מכוונות גם להרס התשתיות כך שביוב זורם ברחובות ויוצר תת-תנאים היגייניים, וחשמל אין. בקיצור, שואה.

"אבל זו לא שואה כי אנחנו לא הורגים בכוונה להרוג", זועקים אוטומטית הקולות היהודיים-ישראליים. "אנחנו הורגים אותם כדי שהם לא יהרגו אותנו! ובכלל זה החמאס אשם! כבר ראינו שהם נאצים!"

והופ - הנה השואה כבר בפנים.

כי ככה עובד המיינד היהודי הקולקטיבי. השואה היא רק מה שהנאצים ועוזריהם עשו, רק ליהודים. ככה לימדו אותנו מאז שאנחנו מסוגלים לעמוד על הרגליים, וקצת לפני. ואכן, התמונות מאותו יום נורא בשמחת תורה דומות לתמונות שכולנו נושאים בתוכנו מהשואה היהודית באירופה. הזיקה אינסטינקטיבית. הלוגיקה הפנימית עושה את החשבון הזה באופן מיידי, אוטומטי: ערימות של גופות זה שואה. מי ביצע את זה? חמאס. מכאן שחמאס=נאצים. מ.ש.ל.

וזה ממשיך - הם עשו לנו שואה (שהרי הם נאצים וזה מה שנאצים עושים). אנחנו יודעים שלעולם לא עוד, לעולם לא יעשו לנו את זה שוב, לא ניתן! ולכן - צריך מיד לקום ולהשמיד אותם בלי שום רחמים.

זה המהלך החשיבתי הקולקטיבי - כרוניקה של תגובה ידועה מראש - וזו המציאות שאנחנו רואים אל מול עינינו: מחד, מלחמת השמדה נוראית ובלתי פוסקת, ומאידך, הצדקה מוחלטת של המהלך הזה על ידי הרוב המוחלט של היושבים בציון. ועדיין אנחנו ממשיכים.

אז מה הפתרון הסופי?

חשוב לדבר על הפתרון הסופי, זה שמציעה ממשלת הבלהות הנוכחית.

כמעט שנתיים שאנחנו מפציצים, משמידים, מחסלים, פוגעים, שורפים, יורים. עקרנו את האוכלוסייה כולה, שני מיליון איש, ואנחנו שואפים לרכז אותם במחנות אוהלים. מחנות ריכוז. אוקיי. אז מה התוכנית? לשם מה? מה החזון שלנו ליום שאחרי?

אז האמת היא שאין כזה. הממשלה לא מספרת לנו מה היא מתכננת לעתיד. בשטח אנחנו רואים בבירור כיבוש והכנת השטח לכיבוש מתמשך, ויש המדברים על התיישבות, לפי מודל הגדה המערבית. כיבוש, שכמובן פוגע באנשים באופן יומיומי, ותוך כדי זה מוחק גם תרבות והיסטוריה וסממני קיום ואורחות חיים. המוטיבציה הישראלית היא לאיין, אנחנו לא רוצים לראות פלסטינים, נקודה. זו התוכנית. אין באמת אחרת.

תאי גזים, יש להניח, לא יהיו פה, בפרץ ההשמדה שאנחנו בעיצומו עכשיו, וסביר גם שלא יהיו לעולם. אנחנו רגישים לתאי גזים. ומה גם שאם יהיו כאלה, לא נוכל להגיד ש"זו לא שואה". אבל בפועל, כמה הבדל יש בין לשלוח אנשים למקלחות ושם להמית אותם בגז, לבין להרעיב אנשים ואז לשלוח אותם ל"מרכזי סיוע" ושם לירות בהם למוות?

אבל האם תאי גזים הם באמת הקריטריון היחיד לשואה?

גם בשואה שלנו, השואה היהודית האיומה שביצעו הנאצים, נרצחו כמיליון וחצי יהודים (ועוד מאות אלפים לא-יהודים) לפני הצעת הפתרון הסופי והכנסת השימוש בתאי הגזים ב-1942. ומה, זו לא שואה? זה לא אסון, חורבן, כיליון? ודאי שכן.

וכל התהליכים שקרו לפני 1942 - חוקי ההדרה, החרמות, האלימות ברחובות, ריכוז וסגירה בגטאות, ההתכנסות למחנות ריכוז, שלילת האזרחות, הגדרת הגזע היהודי כנפרד מהגרמני, איסור נישואים עם גרמנים, החרמת רכוש, הדרה מהחינוך ומהכלכלה, פוגרומים, הרס רכוש ופגיעה בגוף ללא תגובה מהמדינה, מעצרים, בידוד והרחקה מהחברה - כל אלה הם לא אסון, חורבן, כיליון? חיים שלא מאפשרים שגרה תקינה, חיים תחת דיכוי ואיום תמידי, חיים בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום? ודאי שכן.

ובמונחים האלה, השואה הפלסטינית מתרחשת עכשיו.

כי בימים האלה אנחנו בדיוק שם, מול הפלסטינים בעזה ומול הפלסטינים בגדה המערבית.

אנחנו מדירים, אנחנו מחרימים, אנחנו מאפשרים אלימות אישית מול פלסטינים ללא תגובה מהמדינה, העברנו את חוק הלאום ואנחנו מאיימים שוב ושוב בשלילת אזרחות (שהיא זכות יסוד ולא טובה שמישהו עושה למישהו), אנחנו מפרידים את שתי החברות - הערבית והיהודית - מעליינים את היהודית ומדכאים את הערבית, והחיים בגדה ובעזה הם חיים שלא מאפשרים שגרה תקינה, הם חיים תחת איום תמידי, חיים בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.

השלבים הם אותם שלבים:

‣ דה-הומיניזציה לעם הפלסטיני.

‣ הכחשת הקיום של העם הפלסטיני, תוך כדי הרס ההיסטוריה והתרבות שלו.

‣ מחנות ריכוז - מחנות פליטים, כפרים וערים בגדה נסגרים על ידי גדרות ומחסומים בכל רגע שישראל חפצה בכך, ואין יוצא ואין בא. בעזה משתמשים בכרוזים מהאוויר ובחלוקת מזון כדי לעקור ולרכז אוכלוסייה במחנות ובגטאות.

‣ חיילים שידם קלה על ההדק - הורגים בקלות ולא עומדים לדין, והרבה פעמים להפך, מקבלים עידוד.

‣ מערכת משפט שונה לפלסטינים וליהודים - גם כשהם חיים על אותו תא שטח.

‣ מעצרים ללא סיבה - שנקראים כאן "מעצר מנהלי", וגם מעצרים על דברים כמו פוסט ברשת החברתית.

‣ סירוב לאישורי עבודה - כלומר, מניעת פרנסה.

‣ סירוב לאישורי בנייה - כלומר, פגיעה בהמשכיות ובמרקם החיים.

‣ אלימות מתנחלים בעידוד המדינה - רדיפה, השפלה, גניבה, הרס, שריפות, כשאף פעם לא עוצרים את הפוגרומיסטים, עד כדי רצח ביריית אקדח בפנים גלויות אל מול המצלמות, כשהרוצח נשלח למעצר בית ואחרי כמה ימים יוצא לחופשי. המדינה נותנת רשות מלאה לפשעים אלימים נגד פלסטינים.

אלה הדברים שרוב הישראלים העדיפו להתעלם מהם לאורך השנים, ולאורך הכמעט שנתיים האחרונות. אלה הדברים שכשהם קורים - והם בהחלט קורים - מכוננים שואה.

מאחורי המציאות הזאת שאנחנו מייצרים רוחשת פוליטיקה ימנית קיצונית עד משיחיסטית - שהרי הכול סובב במשטר הקיים על ציר הכוח הפוליטי שבין תפיסת העליונות היהודית ובין האישום בפלילים של ראש הממשלה - אבל קצרה היריעה כאן מלפרט את ההיגיון הפנימי שם, וסליחה על השימוש במילה "היגיון" לפשעים האלה.

הגיע הזמן, אנחנו טוענות, לקרוא לילד הזה, האומלל, המוכה, המבועת, בשמו: שואה.

מדיניות ממשלת ישראל בהנהגת סמוטריץ', בנגביר, סטרוק וחבריהם היא מדיניות של השמדה. הם לא רוצים לראות פלסטינים, לא בגדה ולא בעזה, הם רוצים רק את האדמה שלהם, והכול כשיר כדי להגיע למטרה הזאת. והם הכוח, הם הממשלה, הם קובעי המדיניות, הם שאחראיים על הצבא, על המשטרה, על הכיבוש בגדה, הם מפעילי מכונת הרעל, הם שיושבים על ברזי התקציבים - ואת הכוח הזה, באלף אופנים שונים, הם מפעילים לצורכי השמדה.

ולמה חשוב לקרוא לזה בשמו האמיתי?

כי שואה אנחנו מזהים. אנחנו יודעות איך היא נראית, אנחנו מבינים עמוק בפנים איך היא מרגישה.

אז אולי, אולי, אם אנחנו, ישראל היהודית, הלא פאשיסטית, נבין ונפנים באמת את השואה שאנחנו מעוללים - אולי אז נוכל להיזכר בצו שמלווה את כולנו מיומנו הראשון כאן במדינת ישראל - לעולם לא עוד - אבל במקום לחשוב על זה כ"לעולם לא עוד לנו", נחשוב על זה כ"לעולם לא עוד לאף אחד" - ונוכל לשים סוף לשואה הפלסטינית, ולהתפרקות הישראלית הטוטאלית מערכים הומניסטיים - ולפעול להרגעת הלהבות, להסכמים שיביאו רגיעה וצמיחה, ולאפשור הקמת מדינה פלסטינית שתביא לעתיד מכבד לכל מי שחי כאן, בין הירדן לים.

שואת העם היהודי הייתה הזרז להקמת מדינת ישראל. אם יכול לצאת מהזוועות המתרחשות משהו טוב, אולי יהיה זה ששואת העם הפלסטיני תירשם בהיסטוריה כזרז להכרה במדינת פלסטין, לצד מדינת ישראל.

---

איריס גור היא מנהלת בית ספר לשעבר, פעילת זכויות אדם. פעילה בצפון בקעת הירדן בנוכחות מגינה וליווי רועים.