שותפות גורל

ברחובות, ברשתות, וגם במעגל החברתי האישי שלי אני פוגשת שוב ושוב את האמירה הזאת, "החמאס אשם בכול" בוואריאציות שונות – עד כדי השיא שנאמר לי לאחרונה: "צה"ל לא אשם ולו במות אדם אחד". ומנגד, אני שומעת חברים משמאל שמתרעמים ולו על אזכור קטן של האחריות של חמאס למה שקורה כאן בשנה ושמונה האחרונות. אסף דוד מביא קולות חשובים מעזה שרובנו לא נחשפים אליהם, שמבהירים את התמונה ומספקים קצת חומר למחשבה. מוזמנות ומוזמנים לקרוא תמונת מציאות רחבה ומפוכחת.

אילה שלו, עורכת זה עלינו

---

חמאס ומשטר נתניהו: שותפות גורל / אסף דוד

ההמתנה להפסקת האש בעזה (המבוששת לבוא) חושפת את רמות התיעוב כלפי חמאס ברצועת עזה. גילוי דעת של משפחות ושבטים מדרום הרצועה שפורסם ב-31 במאי תבע מפורשות מחמאס להסכים למתווה הפסקת האש "מתוך אחריות לאומית", והזהיר מהפיכת סבלם של האזרחים בעזה ודם ילדיהם לקלף מיקוח. הכותבים הזהירו שהפושע נתניהו ינצל דחייה של המתווה כתירוץ להמשך המלחמה, וקבעו שהעדיפות הלאומית העליונה היא "הצלת מה שעוד נותר מעזה".

גילוי הדעת הזה הוא אחד הדברים המנומסים יותר שיצאו מעזה בימים ובשבועות האחרונים. רבים מאוד מהאזרחים בעזה תובעים בחודשים האחרונים כניעה מוחלטת של חמאס: מסירת החטופים ללא תנאי, התפרקות מנשק וגלות של אנשיו אחרי שהפקירו אותה לחורבן מלא. שני פוסטים ויראליים צדו את עיני במיוחד בימים האחרונים. הראשון הוא של עבדאללה שרשארה, איש ציבור עזתי שנמצא כרגע בצפון הרצועה. בשבוע שעבר הוא פנה בפומבי לחברי הנהגת חמאס בעזה שנמצאים בחו"ל, "ואני מציין במיוחד את ח'ליל אל-חיה, באסם נעים וע'אזי חמד. הם נושאים באחריות המלאה לעתיד עזה, משום שהם מבינים יותר מכולם את עזה, ההווה שלה, עתידה ושרידותה, בהשוואה למנהיגים אחרים בתנועה שאנחנו לא מכירים וגם לא רוצים להכיר. שלושת אלה, במיוחד, הם טיפשים אם הם חושבים שיזכו למחילה יום אחד, או שמישהו יוכל להצדיק את בגידתם בדמם של אנשי עזה. ארורים יהיו בהיסטוריה. עזה תקלל אותם לנצח נצחים".

פוסט אחר מאותו יום, ויראלי יותר, של עיתונאי בשם יוסף פארס מהעיר עזה, היה לא פחות בוטה: "עכשיו ברור שההימור על קלף החטופים לסיום המלחמה היה שגוי וכושל. הקלף הזה לא הצליח לסיים את המלחמה כשהיו בידינו מאתיים אסירים, והוא לא יצליח לסיים אותה עם עשרים החטופים החיים שנותרו בידינו. החטיפה מלכתחילה הייתה פעולה מאולתרת ולא מחושבת. גם ההימור על העמדה הבינלאומית והאירופאית נגד ההשתוללות הישראלית היה כושל. בזמן הזה נשפך דם יקר כמים. בכל דקה יש טבח. משפחות שלמות מסיימות את היום ללא קורת גג. עם שלם ישן ברעב תחת כיפת השמיים. הלוחמים הקריבו את נפשם, אברי גופם, דם לבם ולב משפחותיהם, נאבקו בציפורניים ובידיים, אבל צוות המו"מ נכשל במשך עשרים חודש לנצל את ההקרבה שלהם לטובת סיום ההרג והאובדן. העמדה הבינלאומית והאזורית לא משרתת אותנו. אלה שמוכרים אשליות בערוצים הלווייניים כאילו הכיבוש נכשל בהשגת מטרותיו שופכים דלק על מדורת 'מרכבות גדעון' כדי שתשלים את עקירתנו".

"צוות המו"מ", המשיך פארס, "צריך לעמוד לדין. הם הפגינו עקשנות בזמן שבו ויתורים היו יכולים להשיג יותר ולהזיק פחות, ועכשיו הם קולעים אותנו לתוך ההימורים הנואלים והניסיונות הכושלים שלהם עם האמריקאים, אחרי ששיחקו במתווכים והמתווכים שיחקו בהם. מה שאתם צריכים לעשות היום הוא לסיים את ההרג וההרס השיטתי של העיר. שלמו כל מחיר, יקר וכבד ככל שיהיה. תצילו את מה שנותר. מה שמוצע היום יהיה בגדר שאיפה מחר. אלה הן התוצאות של ההימור על כוונותיהם הטובות של האמריקאים. הם לא יתנו לכם את מה שנתניהו יסרב לקבל. ארצות הברית היא השטן, והשטן הוא ארצות הברית".

כל האש והגופרית הזו נשפכת על חמאס לא על רקע הצעה לסיום המלחמה, אלא על רקע הצעה להפסקת אש זמנית שאולי תוביל לסיום המלחמה, כאשר ברור שלארצות הברית יש אינטרס בכך (בגלל עמדתן של מדינות ערביות ובראשן מדינת המפרץ), לחמאס יש אינטרס בכך בתנאים מסוימים שיצילו מעט מזעיר מכוחו ומהלגיטימציה שלו, ולמשטר נתניהו אין אינטרס בכך משום שהוא חותר בגלוי ובמוצהר לכיבוש הרצועה, דילול אוכלוסייתה והקמת התנחלויות יהודיות בשטחה.

אסור שהביקורת הפלסטינית על חמאס תטשטש את הביקורת הפנימית שלנו על משטר נתניהו. כיהודי וכישראלי אני בוש על הפקרת החטופים ועל השואה שאנחנו ממיטים על תושבי עזה. אין לי ציפיות מחמאס. יש לי ציפיות מהמשטר שלי. הוא לא לגיטימי אם לא אכפת לו מאזרחיו ומעתידם. באותה מידה, לפלסטיני שחי (על זמן שאול) בעזה, אין שום ציפיות מישראל. יש לו ציפיות מהמשטר שלו – חמאס. וחמאס מקריבה את עזה מזה עשרים חודש למגרסה הישראלית, תמורת הישגים שהולכים ומתמעטים עבור התנועה עצמה, ומחיקה טוטאלית של עזה ושל תושביה. אני לא רואה איך ישראל משתקמת ממה שחוללה. אני גם לא רואה איך חמאס משתקמת ממה שחוללה. משטר לגיטימי הוא כזה שאכפת לו מאזרחיו ומעתידם. חמאס הוכיחה שלא אכפת לה דבר.

אף שכולנו חייבים להיות ממוקדים בעצירת ההשמדה של עזה על ידי משטר נתניהו ועושי דברו, חשיפה של עומק הביקורת הפלסטינית על משטר חמאס, בעיקר מתוך רצועת עזה, ודיון ציבורי בכך, אינם מותרות. החשיבות בדבר טמונה, בעיניי, בשלושה היבטים. ראשית, מדובר בתופעה אמיתית, נרחבת ואף מתבקשת, ומי שמעוניינ/ת להעניק קול לתושבי/ות עזה חייב לשקף אותה. שנית, היא מסייעת בהאנשת תושבי/ות עזה בקרב הציבור הישראלי, שעבר תהליך מחריד של דה-הומניזציה כלפי פלסטינים ובמיוחד, מאז השבעה באוקטובר, כלפי עזתים. האנשה תסייע בעצירת ההשמדה. שלישית, היא עשויה לסייע בשיכוך רגש הנקמה בציבור הישראלי והפניית המבט פנימה, אל המשטר הסמכותני שגורר את ישראל ואזרחיה לביצוע פשעים נגד האנושות למרות שחמאס הוכה בכל מובן אפשרי, ולהקבלה המתבקשת בין האופן שבו חמאס החריב את הרצועה לאופן שבו משטר נתניהו מחריב את ישראל.

טענה אחרת של מבקרי חשיפת התיעוב הגובר כלפי חמאס ברצועה היא כי מדובר ב"הוכחה" בדיעבד לכך שמשטר נתניהו והימין צדקו. על כך אפשר לענות שזו המציאות בעזה, וכדאי להכיר אותה ולהתמודד איתה באופן רציני. הנקודה המהותית היא שהנכונות של ישראל (בהובלת משטר נתניהו) למחוק את עזה, למרות שהיה ידוע מראש שלחמאס זה לא יהיה אכפת – מה שמוכח מאז תחילת המלחמה ועד היום – הייתה אסונית מלכתחילה ובדיעבד. הרי היינו יכולים לעשות דברים הרבה יותר איומים, כיד הדמיון הרעה. זה לא היה משנה דבר בחישובים של חמאס: עזה הייתה מושמדת במהירות ובאכזריות גדולה יותר, לעזתים הייתה עדיין אפס השפעה על חמאס, וזה רק היה הופך אותנו לנאצים יותר מהר. העובדה שהחרבנו את עזה בשיטתיות כזו שהקימה את אוכלוסיית עזה על חמאס (אם כי המשטר מלכתחילה לא היה פופולרי ברצועה) אין בה כדי להוכיח ש"הימין צדק". הרי המטרה איננה, ולא הייתה, לפטור את עזה מנוכחותו של חמאס כדי להתקדם לפיוס היסטורי עם הפלסטינים, אלא לנקום בעזתים כולם כדי שנוכל להעמיק את הכיבוש וההתנחלות בהובלת הימין.

מנגד, סיום של המלחמה בתחנות היציאה הקודמות שעמדו על הפרק לאורך השנה שעברה היה 1) מחזיר לנו פחות חללים ויותר חטופים חיים במצב פחות קשה; 2) מצמצם את ההרג והפציעות הגופניות והנפשיות של האזרחים בעזה ואת הרס הרצועה ולכן מקל על שיקום התשתיות והתושבים; 3) מפחית את המחיר האיום שנצטרך לשלם עליו בעולם ובתוכנו פנימה כתוצאה מהאלימות חסרת המעצורים שלנו, 4) מעלה את הסיכוי לפיוס היסטורי בין ישראל לפלסטינים שהוא היחיד שיכול לצמצם לאורך זמן את האלימות הפלסטינית. הוא אכן היה מותיר לחמאס יותר נכסים ולגיטימציה. עם אלה היינו יכולים להתמודד באמצעות מהלך מדיני לחיזוק הרשות הפלסטינית, הכנסתה לעזה, ובידוד חמאס. כל השחקנים המרכזיים בעולם ובאזור רצו במהלך כזה, ייחלו לו, היו מוכנים להשקיע בו משאבים. אבל משטר נתניהו לא היה מוכן לו בשום אופן. נותרנו עם השמדה שאת קלונה נישא עד יומנו האחרון.

מתוך ובלב אסונם ההיסטורי, העזתים באים חשבון עם משטר חמאס ועם צוות המו"מ שלהם. יום יבוא ואנחנו, מתוך אסוננו ההיסטורי, נבוא חשבון עם משטר נתניהו ועם סייעניו בצוות המו"מ, במגזר הציבורי, בפוליטיקה, בתקשורת ועוד. איפה היו כל אלה, לעזאזל, כשהנהגת ביביסטאן הקריבה את כל החטופים וריטשה את האנושיות של כולנו? וכלפי פנים, כלפי הצבא והחברה היהודית, יום יבוא ונשאל איפה היינו כולנו כשמחקנו את עזה והשמדנו את תושביה. אני, באופן אישי, לעולם לא אשאל את עצמי עוד איפה היו הגרמנים בשואה. אני כבר יודע.

ימי חשבון הנפש בין הים לבין הנהר רחוקים מאוד. בעזה ובישראל מושלים משטרי הרס שמוכנים להחריב ולהקריב הכל כדי להציל את הכנופייה שלהם. רק את הכנופייה שלהם, ושימותו כולם. ואין מי שיעצור אותם.

---

ד"ר אסף דוד הוא ראש תחום ישראל במזרח התיכון במכון ון ליר, מייסד-שותף ומנהל אקדמי של הפורום לחשיבה אזורית.