לא אסירים ולא עצירים אלא "חטופים פלסטינים"
- Ruti Lavi

- לפני 3 ימים
- זמן קריאה 4 דקות
איך קוראים לזה, כשכוחות משטרה או צבא, נכנסים למקום המגורים שלך – עיר, כפר, בית – ולוקחים אותך איתם אל הלא נודע, בלי שעשית כלום, בלי שאתה או המשפחה שלך יודעים למה, ובעצם, כפי שמתברר בהמשך, בלי שום סיבה? אז אם אתה יהודי קוראים לזה "חטיפה", ואם אתה פלסטיני, קוראים לזה "מעצר".
רותי לביא כותבת על עוד מופע כואב במיוחד של הכיבוש והאפרטהייד בישראל; ועוד מופע, חזק מאוד, של האופן שבו המשטר משתמש בשפה כדי לשחק לכולנו בראש.
אילה שלו, עורכת זה עלינו
לא אסירים ולא עצירים אלא "חטופים פלסטינים"
רותי לביא
סיפורם של הפלסטינים, שנלקחו בכוח על ידי הצבא הישראלי או השב"כ ומוחזקים בבתי כלא ובמחנות מעצר ישראלים, כמו גם שאלת מעמדם והחוקיות שבלקיחתם בכוח, סמויים מעין הרוב הישראלי למרות שהם נמשכים לאורך שנים רבות. למעשה, גם מעשים של יום יום, כמו לקיחה בכוח של פלסטיני בשטחים ושחרורו מס ק"מ רחוק יותר, מוכה וחבול; או שחרורו אחר ימים או שבועות מוכה וחבול; או החזקתו לאורך שנים תחת חותמת הגומי של "מעצר מנהלי" – היא חטיפה לכל דבר. עם זאת, בשנתיים האחרונות חלה החמרה בדה הומניזציה של הפלסטינים, מבחינת אישרור מעשי הזוועה בעזה והרחבה גורפת של נוהל החטיפות. מתחילת הטבח בעזה ב-8.10, הפכו המילים 7.10 ו-"חמאס", "נוחבות" ו"חטופים" –לטריגר, המפעיל הסכמה גורפת לכל פעולה בלתי אנושית. מעין קרנות המזבח, המנקות מכל אשמה.
אחרי הסכם הפסקת האש, הוחזרו החטופים היהודים וכ-1,750 חטופים פלסטינים. בעת שחרור חלק מהחטופים הפלסטינים עלתה מסיפוריהם תמונה איומה ומפחידה של עינויים והרעבה, וכך גם ממצב הגופות שהוחזרו. ועדיין, אלפי חטופים פלסטינים מוחזקים בכלא ובמחנות מעצר בישראל, ביניהם רופאים ואנשי צוותים רפואיים ששמם ידוע, כפי שפרסמו רופאים לזכויות אדם, וכן עוד אלפים, ששמותיהם ומצבם הרפואי אינם ידועים, ומשפחותיהם, אם נותרו בחיים, אינן יודעות עליהם דבר. עובדת תנאי החזקתם הבלתי אנושיים, עינוייהם, הרעבתם ומספר המתים במחנות המעצר ובכלא (מעל 90 ) התפרסמו בתקשורת, אך המידע לא עורר הד או זעזוע בציבור היהודי בישראל ומחוצה לה. הצבא והשב"ס אינם מוסרים מידע על מספר החטופים כך שהמספר הידוע הוא חלקי וחסר. בפני כתב ניו יורק טיימס הודתה ישראל, שאין בידה כתב אישום נגד אף אחד מהם. גם אחרי שהודלף הסרטון משדה תימן האדמה לא רעדה.
בעזרת המושגים "מעצר מנהלי", ו"לוחמים בלתי חוקיים", מחזיקה ישראל פלסטינים בבתי המעצר שלה במשך שנים, ללא כל צורך בהצגת אשמה והוכחתה. בתי המשפט הצבאיים מייצרים גם הם מסווה חוקי: מימוש זכותו של שלטון דמוקרטי, המציג עצמו כ"מתגונן". למי שחפצים לדעת, אין זה סוד. רוב היהודים הישראלים אינם חפצים לדעת או מצליחים לא לדעת. אם מתוך שוויון נפש ואם מתוך הצורך לחיות "חיים נורמליים".
לטענתי, ההתייחסות לפלסטינים כ"אסירים" או "עצירים", מניחה את המדינה היהודית כבעלת סמכות על מי שנלקחו על ידה ועל גורלם. זהו מימוש קבוע של כוח ומשטור, המרחף כאיום קבוע מעל ראשם.
המונח "אסירים בטחוניים" מניח, שהמדינה היהודית נאבקת על בטחונה וזכותה לעשות הכול למענו. הפלסטינים מיוצגים כאיום בטחוני פוטנציאלי, ייצוג המורחב כלפי כלל הפלסטינים, בישראל ומחוצה לה. מעצר של פלסטינים ישראלים, שפרסמו ברשת את כאבם על סבל בני עמם בעזה, מול ההבנה וההכלה של כל קריאת יהודי לנקמה בפלסטינים, היא דוגמה מובהקת לכך.

הסירוב של גורמים שונים לכנותם "חטופים פלסטינים", סירוב שאני נתקלת בו כל הזמן, נובע לתחושתי מהחשש לפגוע בקדושת החטופים היהודים, שהפכה לתירוץ לכל מעשה זוועה שהוא על ידי השלטון. התחשבות זו ברגשות יהודי ישראל (בעלי הכוח) גוררת עמה הכרה בכוחם להחליט: מי לחיים ומי למוות; מי לחופש ומי למעצר ולעינויים.
ברגע שנתחיל לכנות את כל אותם אלפי שקופים ומעונים במחנות העינויים בישראל בשם "חטופים" - נעשה צעדים חיוניים לקראת ערעור ההנחות הסמויות, על פיהן ביטחונה של ישראל תלוי בשליטה על הפלסטינים, הגורם המאיים; שחיי יהודים, ביטחונם והמשך חייהם המורגלים ללא שום צורך בוויתור כלשהו, הם בעלי ערך עליון, שהכול מותר כדי לשמרו; שצייתנות הפלסטינים חיונית לכל הסכמה לתת להם מעט חירות, שגם היא מותנית. חשוב גם לערער את השיח, המתכחש לטראומה הפלסטינית האיומה אך מוכן לקבל כל אכזריות יהודית בהתבסס על כל טראומה שהיא.
גורלם של א.נשי ע'זה שנחטפו, הוא רק חלק ממה שמתירה לעצמה מדינת ישראל לעשות לפלסטינים, באשר הם. השוני הוא רק בדרגות החומרה של ההתעללות ובהיקף הנחטפים. הוויתור על הגדרת הפלסטינים שנלקחו בכוח כ"חטופים" תהיה בו הודאה בסמכותה של המדינה היהודית להמשיך בחטיפתם וגם הכחשת זוועת מעשיה בהם.
חשוב גם לזכור, כי ל"לוחמי חמאס" שנשבו בעת קרב מגיעים, על פי החוק הבינלאומי, תנאי שבי אנושיים ללא התעללות או עינויים, בהיותם לוחמי אויב בשבי. העובדה שלפלסטינים אין מדינה ולכן לכאורה אין צבא, היא תוצר של מדיניות ישראל, בעלת הכוח והקשרים. המושג "לוחמים בלתי חוקיים" מאפשר למעשה לישראל לחזק את עמדתה, שלא מדובר בצבא המתגונן מול הצבא שלה, והוא גם מאפשר לה להתעלם מהאמנה הבינלאומית.
אמן, נקום כולנו לקרוא לשחרור החטופים הפלסטינים ולזעוק באימה על עינוייהם והרעבתם למות. אמן ישוחררו, במהרה בימינו, וישוקמו בתיהם ותשוקם עירם ויזכו לחיות בחירות ובביטחון על אדמתם שלהם, במדינתם שלהם.
אינשאללה.
השיר הזה נכתב, כשהתפרסמו סיפורי הזוועה על שדה תימן והסיוטים החלו לפקוד אותי בלילות:
מלאכים בשדה תימן
בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה הוּא יוֹפִיעַ,
יַתִּיר אֲסוּרִים, אֲזוּקִים וּמְעוּנִים.
יְשַׁחְרֵר רַגְלֵיהֶם וִידֵיהֶם, יִלְחַשׁ בְּאָזְנָם מִילוֹת חִיבָּה וְנֶחָמָה, יַעֲטוֹף גּוּפָם הַמְּעוּנֶּה וְנִשְׁמָתָם הַכּוֹאֶבֶת בְּנוֹצוֹת כְּנָפָיו הָרַכּוֹת וְהַצַּחוֹת וְיַזְמִינַם אֶצְלוֹ.
וְאֶת כָּל מַלְאָכָיו יַזְמִין, מִכָּל קְצׇווֹת הַשָּׁמַיִים וְהָאָרֶץ,
לִמְשׁוֹחַ אֵיבַרֵיהֶם בְּשֶׁמֶן וּבְמוֹר וּבִדִמְעוֹת יִיסּוּרֵי אֲהוּבֵיהֶם.
לַעֲטוֹף אֵיבַרֵיהֶם הַדּוֹאֲבִים וְגִדְמֵי רַגְלֵיהֶם בִּירִיעוֹת מֶשִׁי רַכּוֹת וּמְלַטְּפוֹת, לְמַעַן
יוּכְלוּ לַעֲצוֹם עֵינֵיהֶם וְלָתֵת מָנוֹחַ לְנִשְׁמָתָם.
וְאֶת לִבּוֹת סוֹהֲרֵיהֶם וּמְעֲנֵיהֶם יְשַׁחְרֵר. רוּחַ אַפּוֹ
יִשְׁלַח בָּהֶם, וְיַבִּיט בְּעֵינַיִים רַכּוֹת אֵיךְ
נְמוֹגוֹת בַּאֲוִיר הַשָּׁמַיִים הַתָּכוֹל
הַשִּׂנְאָה
הַנְּקָמָה
וְהַתַּאֲוָוה.
וַיַבִּיטוּ זֶה בָּזֶה וַיִרְעַד לִבָּם עַל אֲשֶׁר עוֹלְלוּ. מַחֲסֶה יְבַקְּשׁוּ וְהוּא יִפְרוֹשׁ כְּנָפָיו לְמַעֲנָם.
אָז תֵּצֵא שִׁירָה גְּדוֹלָה מִפִּי מַלְאָכִים וּבְנֵי אֱנוֹשׁ יַחַד-
עֲבָדִים הָיִינוּ וְיוֹצִיאֵנוּ הָאֵל
בְּיָד רַכָּה וּבְנֶפֶשׁ רְחוּמָה.
רותי לביא היא אקטיביסטית, מורה, משוררת, ציירת - ובת אנוש.









תגובות