top of page
Home

שוברים שורות

  • תמונת הסופר/ת: Ayala Shalev
    Ayala Shalev
  • לפני יום 1
  • זמן קריאה 4 דקות

מתוך ההפניה לסרט ביוטיוב:

הסרט הדוקומנטרי הזה נכנס לאחד המוסדות הסגורים בעולם: צבא ההגנה לישראל במהלך המלחמה בעזה. "שוברים שורות: במעמקי המלחמה של ישראל" מציג עדויות של חיילי צה"ל ששירתו בעזה אחרי ה-7 באוקטובר 2023. הם מדברים בפתיחות – רבים מהם לראשונה – ומתארים את מה שראו בשטח: ההפצצות, הפגיעה באזרחים, הלחץ, הבלבול והרגעים שמעוררים שאלות קשות על התנהלות, תרבות ואחריות בשורות הצבא. הסרט, בבימויו של בן זנד, שכבר זכה בפרסים על סרטיו, מחבר עדויות נדירות שמעולם לא נועדו להישמע בפומבי. הוא מביא גם סיפורים של פלסטינים מעזה על ההשלכות של המבצע, ומציג תמונה מלאה ככל האפשר על מלחמה שברובה הוסתרה מהעין הציבורית.


על הסרט התיעודי "שוברים שורות: במעמקי המלחמה של ישראל"


כשראיתי את הלינק לסרט הזה חשבתי לעצמי, אולי זה מה שיצליח לשבור את השורות באמת? אולי עדויות של חיילים על הדברים שהם ביצעו במו ידיהם, או ראו במו עיניהם, יצליחו לפרק את שורות המגננה הישראלית הקולקטיבית שמסרבת להביט נכוחה ולראות את ההשמדה שמדינת ישראל ביצעה בעזה; אולי נתחיל לראות בתוך השורות היוצרות את חומת ההתכחשות המבוצרת קצת סימני שאלה, אולי פה ושם מקומות ריקים של מי שלמרות הכול הסכימו להבין את גודל האסון וזזו, אולי קצת בלגן בתוך השורות המיושרות האלה, הסוחפות כל כך, בלגן שיאפשר קצת תזוזה בתוך המסגרת הנוקשה של "רק אנחנו חשובים ואנחנו תמיד רק הצודקים" שמייצרת את השורות האלה.

הלוואי.


בהתחלה חששתי לצפות. אני מודה, קשה לי כבר לצפות בזוועות היומיומיות שהתחוללו בשמי בשנתיים האחרונות בעזה, ועדיין ממשיכות גם אחרי הפסקת האש, כי הפסקת אש זה לחלשים, ואנחנו חזקים וגיבורים וממשיכים להפציץ ולהרוג ילדים. מעבר לזה, אני כבר לא מאמינה שמראות הזוועה באמת משנות משהו למישהו כאן. הרי גם הסרטונים הנוראיים ביותר של רצח ופציעה של ילדים, של אנשים שבתים מתמוטטים עליהם ומוחצים אותם, של תינוקות קטועי גפיים – גם אלה לא שוברים את השורות, והרבה פעמים – כמה נורא – הם מעוררים שיח של "מגיע להם" או בן דודו, "שכחתם את ה-7 באוקטובר" ומתקשטים בתגובות של סמיילים צוחקים. לא רציתי להכניס את עצמי לעוד כאלה.


אלא שבצד השני של הדיון הקטן שהתנהל לי בתוך הראש, אני חושבת שזו חובתנו לדעת. המעט שאנחנו יכולים לעשות זה לדעת. לא להסיט מבט. להסתכל על מעשה ידינו שם, לשמוע את סיפורי הבלהות של האנשים שאותם אנחנו מענים והופכים את חייהם לגיהנום עלי אדמות, לכאב שלא ידעך לעולם, לסבל אנושי מתמשך בלי סוף נראה לעין.

אז נשמתי עמוק, ולחצתי על הלינק, וצפיתי.



"מי שרוצה לירות בלי הגבלה, יכול לירות בלי הגבלה. היה מקרה שבו אחד המפקדים רצה לירות על איזה מבנה הומניטרי, ואמרנו לו שאסור... ואז הוא ירה לשם פגז ואמר 'ראיתי שם מישהו עם מטול נ"ט על הכתף'... עכשיו לך תוכיח..."


הסרט מביא עדויות של חיילים, ולא מציג מראות גרפיים של השמדה והשחתה ודם. מה שהוא מביא זו זוועה מסוג אחר. כזאת שלוקח יותר זמן לקלוט את משמעותה. משפט כמו זה, שאומר אחד מנותני העדויות, שמציין עובדה אחת פשוטה – מותר לי להתעלל, להרוג, להשמיד את מי ואת מה שבא לי בכל רגע נתון – לא מראה סיפור אנושי מזעזע אחד. למעשה, הוא מתאר מציאות מזעזעת שלמה, שבה באופן גורף יש שתי קבוצות של אנשים, שאחת כופה את עצמה על האחרת, ובמסגרת המציאות הזאת מותר לה, לקבוצה הראשונה, לעולל לאחרת כל מה שעולה בדעתה. הכול. ואם עוצרים רגע ולוקחים את המחשבה הזאת הלאה – את זאת בלבד – אז מתחילים להבין את הזוועה. באין מגבלות על הכוח, בתוך אווירה של שנאה ופחד, מתוך תחושה מוטמעת היטב של עליונות, וכשמונָעים על ידי נקמה (כפי שמעיד אחד החיילים)... הכול מותר. ואכן, הכול קורה, גם אם המצטופפים בשורות מסתכלים לכיוון השני ושורקים.


"אני ראיתי קצין שפוקד על טנק להוריד בניין, באזור שמותר לפלסטינים, כי על הגג עמד בנאדם ותלה כביסה, והוא החליט שהבנאדם הזה הוא תצפיתן... לא הייתה משקפת ולא היה לו נשק והכוח הצבאי הקרוב אליו היה במרחק 600-700 מטר... הירי הפיל חצי בניין והיו פצועים והרוגים... ונתקלתי באירועים כאלה אחת לשבוע... ואנחנו רק יחידה אחת, ויש עשרות יחידות בכל רגע נתון..."


"כשאני עמדתי בטירונות שלי במסדר לילה, וכולנו היינו צריכים לחזור על פקודות הצבא, כולנו אמרנו 'אמצעי, כוונה ויכולת'. אין דבר כזה בעזה, אף אחד לא ידבר איתך על אמצעי, כוונה ויכולת. ידברו איתך על 'חשד כלשהו', 'הסתובב במקום שאסור לו', 'גבר בגילאי 20-40'"


״סיימנו תקופת תעסוקה ברצועה, אז אתה מוציא בסוף את הדוחות, יש את הסיכום מפקדים. והיה רשום: ׳מחבלים שהורדנו: 112׳. אני יודע להגיד שרק לגבי אחד מהם – אחד! – היה חשד שהוא חמוש. זאת אומרת ש-111 בני אדם אחרים שאנחנו הרגנו, אף אחד לא טען לגביהם שהם חמושים".


וככה, לאט לאט, בלי מראות של בניינים נעלמים בתוך פטריות עשן, בלי כלבים שזוללים גופות אדם (יש עדות גם על זה), בלי ילדים שותתי דם שקוראים לאימא בבכי מר, בלי מבוגרים עם מבט אבוד בעיניים, מבט שמשקף את עולמם שברגע אחד התנפץ לרסיסים ולעולם לא יחזור שוב להיות כשהיה – הזוועה מצטיירת לאטה, נבנית הבנה אחר הבנה, מתמלאת ותופסת מקום כמו בלון ענק שמתמלא אוויר וגדל וגדל וגדל.


ובסרט הזה, אפשר לראות לא רק את הזוועות בעזה, שאין אדם בעולם המערבי, מלבד אלה שמכלים את זמנם בתוך השורות הצפופות בישראל, שלא ראה אותן והזדעזע מהן – מי שיצפה בסרט הזה, יוכל גם לראות את האבדון שישראל צועדת אליו, את אובדן המצפון והמצפן המוסרי, את התמונה המעוותת שישראל מתעקשת להתבונן בה ורק בה, ככה, בין השורות.

אילה שלו היא עורכת המדור "זה עלינו" באתר הדף היומי.


Back to Top
bottom of page