ברכט או מאן?

ליריבות הנודעת בין ברטולט ברכט לתומאס מאן היה תמיד גם גוון פוליטי, מעבר להבדלים בין גישותיהם לספרות. כבר על "הר הקסמים" (1924) אמר ברכט שהוא נכתב למען הבורגנים, והביקורת התחזקה עם "יוסף ואחיו" (1933), אשר אותו תפש ברכט כמהלך שמטרתו שכנוע בצורך ברפורמה חברתית ובכלכלה מאוזנת, כדי למנוע התקוממות. בזמן שהותם בקליפורניה במהלך מלחמת העולם השנייה, הגיעה היריבות בין שני הענקים לשיאה. מה שהעסיק אז את כל הגולים האינטלקטואלים הגרמנים היה עתידה של גרמניה, המדינה שרוב עצום של תושביה תמך בנאציזם או למצער היה אדיש אליו. תומאס מאן ייחס את הרוע לנפש הגרמנית הלאומית, ממנה סלד, נגעל. כסמכות מוסרית, הוא קבע שהגרמנים צריכים להיענש: "כן, צריך שייהרגו חצי מיליון איש בגרמניה". וגם אז, אם זה יקרה, דמוקרטיה ליברלית אינה בטווח האפשרויות. מהפכה בולשביקית, אולי.

למרות שברכט היה כמובן שותף מלא לחלחלה מפני הנאציזם הגורף, מהפשעים שאסור לטשטשם, הוא לא יכול לשאת את הפוזיציה של מאן, המדבר בשם המוסר, כאילו הוא מגלם אותו ממש. ברכט ביקש להבין את עליית הנאציזם במסגרת ניתוח היסטורי ומטריאלי, והאמין שכאשר יגיע הרגע, מעמד הפועלים יבין עד כמה דוכא במסגרת השיטה הפשיסטית, יזנח אותה, וגרמניה תוכל לעלות על פסים דמוקרטיים. זו אפשרות, לפחות, ואין לפסול אותה אפריורי. ברכט התקומם נגד ההאחדה ביחסו של מאן לחברה הגרמנית, נגד התעלמותו של זה מכיסי ההתנגדות האמיצים ומהגוונים השונים ביחס לנאציזם.

מאן תיאר את יחסו זה של ברכט כאפולוגטי: "האין ההתעקשות על עתיד אפשרי אלא הסוואה להגנה פטריוטית על גרמניה מהשלכות מעשיה?", הוא תהה. ואילו ברכט תיאר את הנינוחות שאפפה את מאן כשהוציא להורג בדמיונו חצי מיליון גרמנים כ"ברבריות מוחלטת": "האיש עם הצווארון הזקוף אמר את דברו. שום מאבק לא הוזכר, שום הצדקה לא ניתנה להרג הזה. פשוט עונש בדם-קר." התגובה תורגמה לשירו הלעגני "על חתן פרס נובל".

אני כותבת את המילים הללו באתר קהילתי, ומפנה אותן אל חבריי וחברותיי, כולנו שותפות ושותפים – כקוראות נאמנות בעדכוני הדף היומי – לסלידה, לאימה, לראיית התהום שבה מצויה החברה הישראלית. אנחנו שטים בדוגית קטנה באוקיינוס הפשיסטי, נאחזים בחוגינו הזעירים כדי לשמור על קצת שפיות, מצטמררים מסטיקר גנוסידלי בחנות הירקות, מדגל על בית השכנים, מהערת אגב מקוממת במהלך שיחת חולין ברחוב. אנחנו בקושי מסוגלות להחליף מילה עם הקולגות שלנו, המסתגרים בעונג ההכחשה והדממה. על צפייה בטלוויזיה בעברית אין מה לדבר. מצד שני, גם לא על עמעום המגע עם המציאות. להפך. אנחנו קוראים באובססיביות את כל המקורות והניתוחים באתרים הבודדים האמינים בעינינו. אנחנו יודעות שאסור לוותר על חוט השדרה.

וכל זה היה נכון גם לגבי תומאס מאן וברטולט ברכט. אני חושבת שטוב לזכור את שני המודלים הללו, על המכנה המשותף העמוק ביניהם אבל גם ההבדלים העמוקים לא פחות. כל כך קשה לנו עכשיו לחשוב על אופק פוליטי כלשהו; אז על מאבק? עם מי? איך? לאן? אנחנו מתחפרות בייאוש, ואתו בטינה עצומה לחברה הישראלית כולה. אנחנו תומאס מאן, כי איך נהיה ברכט בהיעדר כל אופק? איך לא נפתח זעם ובוז כלפי חובבי הג'נוסייד, מכחישיו ואדישיו? מה פתאום שנגן על הישראלים מהשלכות מעשיהם?

ובכל זאת – אולי משום שמאז שאני זוכרת את עצמי הקוראת והפועלת אני "עם ברכט" – אני יודעת שיש משהו חשוב בביקורת שלו, משהו שחשוב לשמר ולפעול אתו. (לפעול!) מאן מעולם לא היה אדם פוליטי. שנאתו היוקדת לרוח הגרמנית, לעם הגרמני, למדינה הגרמנית, ומשאלת הנקם שלו, לא היה בהן כל ממד פוליטי. הוא דיבר מוסר, נטף והטיף מוסר. כמו כל בורגני טוב, מרוצה מעליונותו הטהורה, הוא מתח קו ברור בין אור לחושך. וברכט, כמו כל מרקסיסט טוב, נרתע מדיבורים בשם המוסר. הוא חשב פוליטית, ניסח דרכי התמודדות, תכנן נתיבים שאפשר לפרוץ, שאל איך בכל זאת תוכל אי-פעם להחלים החברה הגרמנית החולה כל כך. ברכט ידע שאת החצים אין לכוון לאיזו "רוח גרמנית" סוחפת, אלא למנגנוני ניצול ומחיקה קונקרטיים, מטריאליים, אידיאולוגיים.

כמוהו, אני רוצה להיזהר מהפוזיציה המתבשמת ממוסריותה. אני מבקשת להזכיר לנו עד כמה קשה להיחלץ ממנגנון שטיפת המוח המטמטמת של מערכת החינוך, המשפחה, החברה, הצבא, התקשורת הסכארינית והאיומה, והכל במסגרת שלטון העליונות, על האינטרסים והרווחים המנחים אותו ונדחפים עמוק לתת-מודע הקולקטיבי.

אנחנו הצלחנו לצאת מהמערה. ומה עכשיו? אין לי תשובה פשוטה לשאלה הזו. אבל הנה שני מפתחות ברכטיאניים אפשריים. ראשית, חשיבה מעמדית רומזת לנו למקד את הביקורת החריפה באוחזים בכוח, שהוא מטריאלי וסימבולי גם יחד. שנית, חשיבה פוליטית תובעת לחרוג מהביקורת ולפעול; לשרוט ממש את המציאות, לא רק את ייצוגיה. לייצר כוח פוליטי – ולו מזערי. יש אינספור דרכים לעשות זאת, אפילו בתוך הייאוש הנורא. אולי ככה נוכל להיות קצת פחות מאן ויותר ברכט, בזמנים הכי חשוכים שידענו.

---

ד"ר ענת מטר היא מרצה בכירה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת ת״א ופעילת שמאל.