הפצ"רית כמשל
- Ayala Shalev
- לפני 5 ימים
- זמן קריאה 6 דקות
"אני חושבת שאני לא מבינה את הסיפור שם באמת", כתבתי בקבוצת החברים ביום שישי, אחרי שפורסם שהפצ"רית התפטרה. "הם כועסים שהיא הוציאה סרטון של סוהרים שמתעללים באסיר? על זה המהומה?"
"כן", ענה לי א'. "לא מעניין אותם ההתעללות, זה לא נספר, זה לא אירוע. מה שמעניין אותם זה שהוציאו את זה החוצה".
כלומר, ככה הבנתי – הסיפור כאן הוא שהפצ"רית – הפרקליטה הצבאית הראשית – האישה שאמונה על החוק בצה"ל, ביקשה להתייחס לאירועים לא חוקיים שמתרחשים בבתי הכלא בישראל שבהם מוחזקים אסירים פלסטינים, וכל המערכת נפלה עליה כרעם ביום בהיר בגלל זה, כאילו היא הפושעת. זה הסיפור כאן. ואין שום התייחסות לפשע האמיתי, לעובדה שסוהרים מתעללים באסירים. בלתי נתפס, ועם זאת – ברור לכל אדם בישראל.
עכשיו רגע שני דברים:
האחד – האלופה יפעת תומר-ירושלמי, הפצ"רית, היא אשת צבא כשלושים שנה ומשמשת כפצ"רית מספטמבר 2021, כלומר, היא שירתה את אדוניה היטב כשהכשירה לאורך השנים את פשעי המתנחלים בגדה ובשנתיים האחרונות את פשעי המלחמה שישראל ביצעה בעזה. חייבים להגיד את זה.השני – ההתפתחות בסיפור הזה, כלומר כל מה שקרה ביום ראשון, שהתפרסם כניסיון ההתאבדות של תומר-ירושלמי הוא סיפור נוראי בפני עצמו, רק שהוא סיפור אחר, לא בתחום של מה שאני רוצה להגיד פה.
שקט, מתעלמים
אז מה אני כן רוצה להגיד פה? אני רוצה לשים את הזרקור על תופעה שמאפיינת את המשטר הנוכחי – תופעת ההתעלמות מהמציאות.
במרץ 2016, התרחשה "פרשת אלאור אזריה", שבה ירה אזריה בעבד אל-פתאח א-שריף, פלסטיני שהגיע לעמדת צה"ל בתל רומיידה בחברון, דקר חייל, נורה, נפצע ושכב מדמם על הקרקע. אזריה ירה בראשו, מאפיה סטייל, ורצח אותו, אף שכבר נוטרל. נדמה לי שמאז הפכה המילה "נוטרל", שפירושה "יצא מכלל פעולה", ליופמיזם להריגה של פלסטינים המתוארים כמי שתקפו ישראלים-יהודים.
הדיון הציבורי רב על השאלה אם אזריה הוא גיבור (מימין) או רוצח (משמאל).
אין, מן הסתם, תשובה מוחלטת וחד משמעית לשאלה הזאת. זה עניין של דעה, ודעה יושבת על אמונה ותפיסת עולם והרבה היסטוריה אישית וחברתית. לכן אני רוצה רגע לדמיין את המציאות מבעד לעיניו של חייזר – אילו היה מגיע למקום חייזר, שלא מכיר את ההיסטוריה, שאין לו דעות לכאן או לכאן, ואין לו אג'נדה, מה היו רואות עיניו? הוא היה רואה שני אנשים עם סכין מתקרבים לקבוצת אנשים אחרים, שחבריה לבושים בירוק אחיד, עוטים שכפץ ומחזיקים נשק, ודוקרים אחד מהם. הוא היה רואה את קבוצת הירוקים יורה בשניים, את שניהם נופלים לקרקע שותתי דם, אחד מפסיק לזוז, השני עדיין לא. הם היו רואים את אחד הירוקים מתקרב לפצוע השותת דם שעל הקרקע ויורה בו בראש מטווח אפס, ואת הפצוע שנורה מפסיק לזוז. זה מה שקרה במציאות – אדם אחד יורה והורג אדם אחר, פצוע שמוטל על הקרקע. כל שאר הדיון הוא דעות ואמונות והצדקות לכאן ולכאן.
מדיניות ההתעלמות
אפשר לטעון שמדיניות ההתעלמות התחילה כבר מזמן. הרי עם שלם כאן מתעלם כבר עשרות שנים מהעובדה שאנחנו כובשים עם אחר, ומהאופנים שבהם אנחנו עושים את זה. אבל משהו בפרשה ההיא הביא את ההתעלמות מהמציאות לשיא חדש, והפך אותה לעיקרון מארגן של המשטר ותומכיו, ומכך, גם של סדר היום הציבורי של כולנו. הנה שלושה תחומי התעלמות שמשפיעים לעומק על החיים של כולנו בעבר, בהווה ובעתיד:
‣ ההתעלמות ממה שישראל מעוללת בעזה היא אחת הקשות. הנתונים קיימים: לנוחיותכם, הנה הם כאן, מדווחים על ידי עדי ארגוב בדף היומי – כולל נרצחים, כולל עקורים, כולל פצועים, כולל פגיעה בתשתיות ובמערכות תומכות חיים. ובכל זאת בישראל המשטר מתעלם מההשמדה, ובעקבותיו גם רוב הציבור. החייזר שלנו, אם היה מסתכל על תמונת המציאות בשנתיים האחרונות היה רואה תקיפה נוראית ומזעזעת בת יום ב-7 באוקטובר 2023 ותקיפה נוראית ומזעזעת בת 730 יום מאז. זו המציאות.
‣ ההתעלמות ממה שישראל מחוללת בשטחי הגדה הנתונים לשליטתה גם היא מהמזעזעות. אלימות המתנחלים קיימת כבר הרבה זמן. אבל ההסלמה שמתרחשת מאז תחילת הלחימה בעזה מזכירה יותר מדי את התהליכים שיאיר גולן דיבר עליהם בזמנו. מתנחלים נכנסים לכפרי התושבים, גונבים, הורסים, מאיימים, מכים, שורפים, מחריבים וגם רוצחים. והמדינה? בפועל תומכת – תמיכה שבאה לידי ביטוי בחלוקת טובות הנאה לפורעים, בהוראות לצבא לשמור עליהם, ובעיקר בעובדה שאיש מהמתנחלים התוקפים אף פעם לא נעצר, לא נתן את הדין, לא קיבל שום סנקציה על פשעים אלימים שביצע; ובמה שהיא משדרת לציבור, הממשלה מתעלמת, וכך יוצרת התעלמות ציבורית מוחלטת מהמציאות האלימה של המתנחלים. והחייזר? בגלויה שלו הביתה הוא יספר על קבוצה אחת, שמחזיקה את כל הכוח בידיה, שמתעללת ומתעמרת בקבוצה אחרת, נטולת כל כוח, כמעט מדי יום, בלי שום תגובה מגבילה. הוא היה מתאר את זה כנורמה. (ובזמן כתיבת שורות אלה מדווחים פעילי "קול רבני לזכויות אדם" שבזמן שעזרו במסיק בכפר דיר איסתייה, הם הותקפו על ידי רחפן תקיפה צה"לי, וחייל כיוון אליהם נשק ואז ירה באוויר). זו המציאות.
‣ עוד אחת מההתעלמויות המאסיביות היא התעלמות התקשורת מפעולות התוקפנות של ישראל. התקשורת, כל תקשורת, לא יכולה להביא לציבור את המציאות כולה. זה בלתי אפשרי, בהגדרה. כלומר, בתקשורת יש אלמנט בסיסי של בחירה, מה להביא לידיעת הציבור ומה לא. והתקשורת בישראל, הנתונה בעצמה לאיומי המשטר, בוחרת כבר הרבה שנים לא להביא לידיעת הציבור את המתרחש בשטחי הכיבוש, ובשנתיים האחרונות גם לא את המתרחש בעזה. זה אומר שמי שצורך תקשורת ישראלית מיינסטרימית בלבד מקבל תמונה מעוותת של המציאות. החייזר שלנו, שכן צורך תקשורת בינלאומית, בוודאי שואל את עצמו שאלות לגבי הפער הזה בין תמונת המציאות המעוותת שמציגה התקשורת הישראלית המיינסטרימית לבין זו שמציגה התקשורת בשאר העולם.
אני לא אמשיך, מפאת האורך. אלה שלוש נקודות שמכסות חלקים נרחבים מהמציאות שרוב הציבור, בהובלת המשטר ובתמיכתו, מתעלמים מהן, והן לא היחידות. בשורה התחתונה, בישראל, ההתעלמות מהמציאות הפכה לדרך חיים.
זהירות, סכנה!
נתניהו בונה את התנהלותו ואת שלטונו על שילוב של שקרים, סילופי עובדות והתעלמות שיטתית ממציאות, וזה לא מקרי, זה שיטתי. המניעים הפוליטיים ברורים: סילופים ושקרים כאלה (כמו, למשל, התעלמות מאזהרות של מומחים לגבי מסוכנות החמאס, או הסיכונים שבסיפוח) מאפשרים לו להישאר בשלטון, להפחית לחץ ציבורי ולייצר מציאות מעוותת, שקרית, שתשרת אותו.
יש כמובן את הקלאסיקות, שמייצגות את הכלל, שכולנו אהבנו לצחקק עליהם – הזיכרון שלו את ה"כלניות" הבריטים בזמן המנדט, למרות שהוא נולד אחרי סיום המנדט; או הטענה שלו שמי ששיכנע את היטלר לרצוח יהודים הוא המופתי חאג' אמין אל-חוסייני ב-1941. ויש סילופי מציאות פחות מצחיקים – כמו הכחשת הרעב בעזה, או הטלת האשמה על המצב על ההתנתקות ב-2005, או העברת הכספים לחמאס. לא חסר שקרים, ברוך השם. הוא משקר ומסלף מציאות כמו שהוא נושם. זו לא תגלית גדולה, זו פחות או יותר הנחת העבודה של כל מי שבא איתו במגע. מה שצריך להדגיש זה שכשהוא משקר, זה לא דומה לשקר שכל אחד מאיתנו כנראה משקר מדי פעם. כי כשהוא משקר, הוא מניע מכונה עצומה, שכוללת דוברים שמדבררים את דבריו, עיתונות שמשפררת אותם, צבא ענק של בוטים בסושיאל שמדקלמת אותם, וכך הוא יוצר "מציאות אלטרנטיבית" שמשפיעה על הציבור. זה מתחיל באנשי ה"בייס" שמאמינים לדברים, חוזרים עליהם, מפיצים אותם, משפיעים על אחרים, וכך יוצא שבסופו של דבר כולנו חיים את המציאות המדומיינת שלו, שלא באמת קשורה למציאות בפועל. וזה מקום מסוכן מאוד לחיות בו. כשאין קשר בין המציאות כפי שהיא לבין התפיסה שלנו את המציאות, הכול מתערער, הכול מתעוות. כי כשממציאים מציאות, הכול אפשרי, ושום דבר ואף אחד אינו בטוח. כי אם הוא אומר "הכול בסדר, אפשר ללכת לשם, הקרקע יציבה", כשלמעשה יש שם תהום עמוקה, הוא מסכן את החיים של כולנו. וזה בדיוק מה שהוא והממשלה שלו עושים – הופכים את ישראל לבועה מבודדת, מנותקת מהמציאות שכל העולם רואה ופועל על פיה, שמתעלמת מסיכונים אמיתיים ופועלת באופנים שבהגדרה לא קשורים למציאות. הם מייצרים מציאות מדומיינת ומסכנים את החיים של כולנו.
ובחזרה לפצ"רית
הפצ"רית, כך אומרים, "הדליפה" לעיתונות סרטון שמראה את המתרחש בבתי הכלא הבטחוניים בישראל. "הדליפה". ואני תוהה – איפה ההדלפה כאן? הפצ"רית העבירה לעיתונות סרטון שמראה עבירות חמורות על החוק, כמתחייב מתפקידה. היא לא שיקרה ולא גנבה ולא המציאה שום דבר – הרי העדויות קיימות. אז איך זה שהשיח הציבורי עוסק ב"הדלפה" ומתעלם לחלוטין מהעובדה שחיילים מתעללים באופן שיטתי ומתמשך באנשים שנתונים באופן מוחלט לשליטתם ומרותם? בהובלת המשטר ושלוחיו, כמובן. ההתעלמות הפכה גם בקרב הציבור הישראלי לדרך חיים, והפצ"רית אכן כמעט שילמה על כך בחייה. (בהמשך השתלשלות העניינים, יכול להיות שהיא עברה על החוק – אני מתייחסת כאן לעניין העברת הסרטון בלבד). ההתעסקות במעשיה של הפצ"רית במקום במציאות שבה אסירים בישראל מעונים בצורה סדרתית היא דוגמה קלאסית ליצירת מציאות מעוותת על ידי שופרי המשטר ומדברריו, שמסכנת את הדמוקרטיה עצמה כמו גם כל אחד ואחת מאיתנו.
מכירים את הסצנה החוזרת הזאת בסרטים מצוירים, שבהם יש דמות שצועדת או רצה ומגיעה לתהום וממשיכה לצעוד או לרוץ הלאה באוויר באין מפריע, עד שפתאום היא מביטה למטה, קולטת שהיא מעל תהום, ואז מתרסקת למטה?
זה המצב שההתעלמות מהמציאות מייצר, ואנחנו שם. אנחנו פועלים בתוך מציאות מדומיינת, שאין קשר חזק מאוד בינה לבין מה שבאמת קורה. ההשלכות של זה, בשום צורה ואופן, לא יכולות להיות חיוביות. אנחנו, כחברה, חייבים להתחיל למלא את החללים, לייצב את הקרקע מתחת לרגליים, ולפעול מתוך ההקשרים של המציאות שאכן קורית, ולא זו שמספקים לנו ההנהגה ושופריה.
ועד אז – דונט לוק דאון!
תגובות