יום מרפאה ניידת בתלפית

מרפאת רופאים לזכויות אדם בכפר תלפית, דרומית לשכם, כ-5,000 תושבים. בנסיעה לשם זועקת מציאות של סגרגציה - מערכת כבישים ראשית ומטופחת להתיישבות היהודית, אבל בלי יציאות ליישובים הפלסטינים, להם יש כבישים ישנים וצרים שמתעקלים באיטיות בין הכפרים בדרך שלוקחת פי כמה. לאורך הדרך יד נעלמה ריססה צבע על השמות בערבית שבשלטים של מע"צ. פה ושם מרוססות כתובות "מוות לערבים" ואחת "רק טרנספר יביא שלום". בדרך סיפר לנו סלאח שסמוטריץ החליט לסגור לרל"א את חשבון הבנק והם הגישו בקשה דחופה לבית המשפט - ידון עוד חודשיים.

להכנס לתלפית אפשר דרך כניסה אחת. שלושת הכניסות האחרות חסומות, בדומה לשאר הישובים הפלסטינים בגדה, שמחסומי ברזל סוגרים עליהם מכל עבר. התקשיתי לראות סיבה בטחונית לכך, כי הדרך הפתוחה שנכנסנו דרכה - היתה ממילא בלי בידוק. בתלפית אבטלה וקושי פרנסה, כי מאז אוקטובר 2023 הפועלים לא נכנסים לעבוד והדרכים סגורות מזה מספר חודשים באופן גורף וקשה לקיים כך עסקים.

‏אני נוסע בכביש 60 לירושלים. לאורך כל הכביש כל הכניסות והיציאות מיישובים הפלסטינים סגורים. ככה כבר שבועות. אנשים משאירים את הרכב מצד אחד של המחסום הולכים ברגל כמה מאות מטרים ומחפשים טרמפים או משלמים למונית כדי לצאת מהבית שלהם. ככה רוב הישובים בגדה היום. במו ידינו אנחנו מייצרים את העמקת השנאה והסכסוך. אפשר לדמיין את הזעם וההשפלה. כמובן שעצרתי להציע להם טרמפ אבל פחדו לעלות איתי.

בסיום המרפאה שהיתה בחדרי בית ספר יסודי, שלושה ילדים ניגשו אלי. לא הבינו מה יהודי עושה שם וסירבו ללחוץ לי יד. האם אני בעצם מוסלמי? ומה אני חושב על פלסטין? אחרי שיחה ארוכה הבנתי שתכלס זו הפעם הראשונה שהם מדברים עם ישראלי שאינו מתנחל בכביש או חייל במחסום. אחרי הרהור אמרו שאם אני אדם טוב למה אני לא מתאסלם כדי שאגיע לגן עדן. אמרתי שבעיניי גן עדן יקבל מי שמתייחס יפה לאחרים - לא הורג, לא כובש, לא מתעלל, לא משפיל, לא מגרש, לא חוטף ולא הורס, וזאת בלי קשר לדת שלו. נפרדנו בחיבוק אחרי ויכוח אם מסי יותר טוב מרונאלדו. בעודי מסתכל עליהם מתרחקים חשבתי לעצמי שגדל כאן דור שלם של פלסטינים שלא פגשו ישראלי מעולם למפגש בגובה העיניים והפוך - דור שלם של ישראלים שמעולם לא פגשו פלסטיני שלא במחסומים או דרך כוונת.

בדרך חזרה בכביש הראשי מחסום פתע של חיילים - רעולי פנים וללא תגי שמות. שורה ארוכה מאוד של רכבים פלסטינים עומדים צפופים. אין בידוק, אין תשובות ואין הסבר וממילא הפלסטינים לא מעיזים לפנות לחיילים (שלפחות אלינו היו דווקא די אדיבים). מספרים שכך יכולים לעמוד 3-4 שעות. אחרי כשעה ארוכה החיילים סימנו שאפשר להמשיך והצומת נפתחה בלי הסבר. אחרי עוד רבע שעה שוב פקק ארוך של כקילומטר - רכבים שמנסים לפנות ימינה לשכם. נראה שייקח להם שעות. שגרה יומית בגדה.

בכביש שש חזרה לירושלים קבלתי טלפונים מבוהלים מהחברים שלי מהג'האלין שבחאן אל-אחמר. מספר חמושים ירדו מהמאחז היהודי החדש הצמוד לחאן בכוונה לקחת את אחד העדרים. אמרו שזה שטח שלהם. גברים מהחאן נעמדו מולם ולא נתנו להם לקחת את העדר. קראנו לכוחות משטרה ומג"ב ובינתיים עלו חזרה למאחז אחרי איומים שיחזרו. ‏עצרתי בחאן אחרי שהאירוע הסתיים. מספרים על פרובוקציות מאיימות חוזרות ונשנות לאחרונה והתנכלויות. התושבים של החאן מספרים שאינם ישנים בלילה, וקופצים החוצה מכל רעש קטן שמא מגיעים לגנוב עיזים או לשרוף את אחד הבתים. מצבם עדיין טוב יותר מהקהילה שבראס אל עין (עוג'ה), שהותקפה בידי עשרות ישראלים מהמאחזים באיזור ושוב נגנבו מאות ראשי צאן. המשטרה הצליחה להחזיר כ-30 ועצרה את אחד התושבים הפלסטינים.

---

פרופ' דן טרנר הוא רופא מתנדב ברופאים לזכויות אדם.