כולנו מעורבים

כבר באוקטובר 23, לצד התרחבות ההרג הגורף בעזה, רבים מהיהודים הישראלים עסקו באינטנסיביות בשאלה: האם אנשי עזה "גינו את הטבח?" ואם "לא גינו את הטבח", הרי שברור להם שזהו צו קיומי ומוסרי לטבוח בהם. צו מוסרי עאלק, שהצדקתו הפכה בהמשך ל"אין בלתי מעורבים". גם הפלסטינים אזרחי ישראל נבדקו, והטענה שלא גינו שימשה כתירוץ לשתיקה על ההתעללות בהם ועל מעצר רבים מהם. תוך התעלמות מכך, שהם חלק מהעם הפלסטיני הנטבח מול עיניהם, ובו גם משפחותיהם שלהם.

כבר אז אמרתי: מרגע שהחלה המדינה היהודית (מה-8 באוקטובר, 2023) להשתמש באסון העוטף כתירוץ לחיסול, מחיקה וגירוש עם וגזל אדמתו - כל גינוי שלו – שימש בעצם לחיזוק התירוץ לתמיכה בטבח בעזה. שהרי, לא מדובר בגינוי מעשה זה או אחר אלא בתירוץ לעשות כל מעשה שהוא לאנשי עזה ולפלסטינים ככלל. כלומר, אפילו אם נתחיל רק מאוקטובר 2023, כפי שהיהודים הישראלים עושים, עדיין:

הדרישה מפלסטינים אזרחי ישראל לגינוי היא דרישה להסכים לחיסול עמם ומשפחותיהם ולגזל אדמתם.

הדרישה מכל אחד ואחת מאתנו לגנות היא דרישה להצדיק ולאשר את חיסול העם הפלסטיני וגזל אדמתו.

כך גם לגבי הדיון ב"אכזריות החמאס", שה"צורך" להציל את העזתים ממנו הביא לטבח גורף שלהם, וה"צורך" "למוטט" אותו או להחליף את השלטון, שימש כתירוץ לאותו חיסול, מחיקה וגירוש העם הפלסטיני וגזל אדמתו.

ולכן – אני מסרבת לדון בחמאס כיוון שזהו עניינם של אנשי עזה, שלא באו לבקש מאתנו עזרה. ואם מדובר בזכותה של המדינה היהודית להתגונן – הרי שזכותם של הפלסטינים להתגונן עומדת גם היא ולא ארחיב כאן.

אגיד רק, לסיכום – אין בלתי מעורבים, כי כולנו מעורבים.

אם העובדה שבמדינה היהודית "כל העם צבא" אין בה אישור לטבח גורף של כל אזרחיה ומחיקתה; אם העובדה שאיננו מצליחים לשנות את השלטון האכזר והמפלצתי שלנו אין בה משום אישור לטבח גורף של כל אזרחי המדינה היהודית, מחיקתה וגזל אדמתה. כך גם לגבי עזה ולגבי העם הפלסטיני.

השיר המצורף כאן בכאב גדול הוא תגובה מסוג אחר, מהווריד ומהנשמה ומהלב, שגם הם מתערבים להם אצלי בראותי את המראות.

אמן יתהפכו הלבבות ונצליח לחיות יחד ולצמוח יחד ולהיות מעורבים זה עם זה בחיים משותפים, ללא הצורך בעליונות יהודית המשמרת בכל מחיר מדינה יהודית. אינשאללה.

---

אין

אֵין בִּלְתִּי מְעוֹרָבִים בְּעַזָּה,

שֶׁהֲרֵי נִּתְעַרְבְּבוּ יַחַד כָּל הַגּוּפוֹת,

וְאִי אֶפְשָׁר הָיָה לִרְאוֹת הֵיכָן

יְדֵי הַיֶּלֶד, שֶׁרַגְלָיו הַזְּעִירוֹת מָצְאוּ

לָהֶן מִשְׁכָּן לְיַד גּוּפַת הָאֵם אַךְ רֹאשׁוֹ

ווּשְׁאַר אֵיבָרִים נָדְדוּ הַרְחֵק, לְחַפֵּשׂ

לָהֶם אָח וָרֵעַ אֵלָיו יִיצָּמְדוּ תַּחַת הָאֲבָנִים

הַגְּדוֹלוֹת, הַמְּאַיְּימוֹת לִמְחוֹץ וּלְרַסֵּק

אַף אֶת הַלֵּב, שֶׁנָּדַד עִמָּן.

יְדֵי הָאָב, שֶׁשָּׁב אֶל גֵּיא הַהֲרִיגָה,

חוֹפְרוֹת עַכְשָׁיו בְּאֶצְבָּעוֹת דְּווּיוֹת.

לֹא עָלָה בְּיָדוֹ, בְּיוֹם הַפְצָצָה,

לְכַבּוֹת אֶת בַּד הָאוֹהֶל הַבּוֹעֵר. רַק הַכְּוִויּוֹת, הַמַּפְרִישׁוֹת

נוֹזֵל עָכוּר בְּאֵין לָהֶן רְפוּאָה, נוֹתְרוּ לוֹ כְּזִיכָּרוֹן אַחֲרוֹן

מֵאוֹתָם, שֶׁעַכְשָׁיו הוּא מְחַטֵּט בַּאֲפָרָם כְּדֵי לִמְצוֹא

עֶצֶם מַעַצְמוֹתֵיהֶם, אוֹתָה יוּכַל לְזַהוֹת, לִקְבּוֹר וּלְהִתְפַּלֵּל

עַל נִשְׁמָתָם, לִפְנֵי שֶׁיַּחְזְרוּ הכטב"מים הָאִילְּמִים וְהַמְּטוֹסִים הַמְּטַרְטְרִים,

וְיֵאָלֵץ שׁוּב לִבְרוֹחַ עַל נַפְשׁוֹ.

הִיא, שֶׁנּוֹתְרָה לוֹ

לְבַדָּהּ.

---

רותי לביא היא אקטיביסטית, מורה, משוררת, ציירת - ובת אנוש.