מי יוכל לשיר שירי משחק?

האם נשאר מי שיכתוב שירי ילדים בעזה? לילדים שנותרו בעזה?

ומי יוכל לשיר שירי משחק? ומי תוכל לעשות את התנועות בידיה הקטנטנות?

בית קט אני יודע

ככה, ככה

על הגג מלמעלה

דגל מתנועע

ככה, ככה

מה פתאום צבעים עכשיו. איך זה קשור

ילדים בבגדים צבעוניים מחייכים בתצלומים באתר הדף היומי של עדי רונן-ארגוב.

תינוקות, פעוטות, ילדים ונערים. ילדות ונערות. ממש כמו שיש אצלנו בבית.

אני חושבת על המנגנון הזה שיש לנו בלב. שככל שהם דומים לנו יותר, כך הוא, הלב, נפתח יותר. הנה ילד שדומה לבני הבכור. הנה פעוטה שמזכירה לי את עצמי בילדות. הנה פיג'מה של גיבורי-על ממש כמו בדלתא. תינוק בזרועות אמו שנראית כמו מישהי שכרגע ראיתי ברחוב, כאן בתל אביב. הילדות שעושות לב עם האצבעות ופוזה למצלמה. ואלה שמרימים אגודל. אני רואה את הדמיון רץ לאורך החוף מראש הנקרה ועד רפיח, ועד אל עריש והלאה והלאה בהקפה גדולה, בסובב הים התיכון. אבל הלב שלנו נפתח אולי באהבה לדמיון לשכנינו מיוון או מאיטליה, אבל נסגר וננעל לדמיון עם הקרובים ממש במרחק שעה שעתיים נסיעה מאיתנו. זה נורא המנגנון הזה. מצד אחד נפתח הלב, ואז נטרק למשמע שמות הילדים.

פטימה. מוחמד. סאלם. סאמה. סאלמה. חנאן. טלאל. איברהים. נור...

ועכשיו, כשנגמרו הבדים הלבנים, עוטפים את הגופות בשמיכות פרחוניות צבעוניות.

דמיינו שורה של ילדים עומדים אחד אחרי השני בתור למגלשה. או ילדים עושים "רכבת". כל ילד שם כפות ידיים קטנות על הכתפיים או המתניים של זה שלפניו. כי איזה תורים אנחנו מכירים שבהם עומדים ילדים בשורה ארוכה? ועכשיו נסו לדמיין שורה כזו, מין רכבת ארוכה ארוכה ארוכה של אלף ילדים קטנים. ועכשיו נסו לדמיין שבראש רכבת כזו עומדת מאסה בת כמעט שמונה, ובראש הרכבת הבאה עומד אברהים בן השלוש. ועוד רכבת של אלף ילדים ובראשה עליא בת השנתיים. ועוד רכבת עם יאמן בן התשע בראשה. ככה 15 או 17 רכבות של אלף ילדים כל אחת.

אלה הילדים שנהרגו מאש צהל מאז אוקטובר. אלה "רק" אותם אלה שזוהו. שיש להם פנים ושמות. שנותר מישהו שנתן תמונה, שם וגיל. מישהו שמתאבל עליהם.

ויש כל כך הרבה שלא יודעים עליהם. שלא נשאר מי שיזהה אותם. מי שזוכר אותם.

מאסה, כמעט בת 8. סוואר וסולין, אחיות. נארה, בת שנתיים ושלושה חודשים. מוחמד, בן חצי שנה, ואברהים, בן 3. אחים. יאמן, בן 9. ראנד בת 5. יוסף. בן 3. אח ואחות. תולין, בת 5 חודשים. מחמוד, בן שנה וחצי. עליא, בת שנתיים. ג'מאל, בן חמישה חודשים. ריהם בת 4. מוחמד בן שנתיים. חאלה בת 6. ועוד ועוד ועוד.

עיניים

להסתכל בעיני הילדים בתצלומים.

להסתכל בעיני הילדים העזתים בתצלומים.

להסתכל בעיני הילדים העזתים שהיו פעם חיים ועכשיו מתים.

---

מירב טרכטמן כהן. אמנית. מקווה קווים לדמותם. ולדמותנו.