על להיות מיעוט אנטי מלחמתי

ראשית, גילוי נאות - אני נוטה לדחות ניתוחים פסיכולוגיים המבוססים על אבחון מרחוק, ללא היכרות אישית של סלבריטאים ואנשי ציבור, או של פלחי אוכלוסין. למרות או יחד עם זאת, אני רוצה להשתמש בטור זה כדי להתוות קווים לדמותו של המיעוט האנטי מלחמתי, שאני חלק ממנו. לרוב, התוויה מסוג כזה משמשת כאמצעי לעג והערכת חסר תוך הדגשת היותו של המיעוט מיעוט, או במילותיהם של המתווים הלועגים – עליבותו של המיעוט. אבל דווקא בשימוש בה, אני רוצה לחזק את הקבוצה, ולהפיג, אולי במעט, את בדידותה. אמנם מיעוט אנו, אך חשובים דיינו.

נתחיל עם כמה מלים על הבדידות: אנחנו מנותקים מהפלסטינים בעזה ובגדה, משום שאיננו חיים את התופת עצמה. אנחנו מנותקים ממרבית הציבור הישראלי, כי הוא מבקש להמשיך את מה שאנחנו מבקשים לעצור. אנחנו מנותקים מהשמאל הפרוגרסיבי בחו״ל, כי הוא חי בתיאוריה את מה שאנו חיים בפרקטיקה. ומעל לכל, גם בתוכנו אנחנו מפוצלים ומנותקים, כי מנעד הדיעות אינו מאפשר הסתופפות תחת מטריה אחת. ומתוך כך אני מבחין בצורך לשיח בתוכנו.

במדיה החברתית אנו נותנים קול לחוויה המשותפת, השולית־לכאורה שלנו, ובתוך כך לא רק שמבטאים את החימה והקינה, אלא גם את עובדת היותנו מבודדים, ובשיחות אנחנו מתייחסים להיעדרותו. השיח הקטן שלנו, השברירי, המפוזר והנעדר, הוא בעל ערך. ללא שיח כזה, אני בספק אם היינו יכולים להמשיך להציג עמדה אנטי מלחמתית. הבידוד הכללי שכופה עלינו החברה הישראלית הוא רב עוצמה, ואנחנו זקוקים למישהו כדי לדבר אליו ולשמוע אותו. זו אינה פריבילגיה של סולידריות, זה הכרח פסיכולוגי.

אגב, מהו המחיר הכרוך בחשיפה לזוועות הגיהנום הזה? דובר לא מעט, סמוך לשבת השחורה, על הצורך במינון ובאיזון הקלט החדשותי. אין לי כוונה לחזור על מה שנאמר ונשחק, אלא שאנו, בדומה למרבית הציבור, מצויים בבועה תקשורתית סטרילית, מסוננת מכל סממן של המתחולל בגדה המערבית וברצועת בעזה. בשל כך אנו נדרשים לחפש, להציץ מחוץ לבועה, ובתוך כך להיחשף למידע ובעקבותיו לסיכון של פגיעה בנפש.

מספרית אנחנו בטלים בשישים, פחות מאחוז מהאוכלוסיה, ומה שיש בידינו הוא מעט, ובו בזמן הרבה. מעט ביכולת לעשות, לעצור את הזוועות, והרבה - מידע רב להחשף אליו, פידים ארוכים שמציפים חלקי גופות, צרחות והרס - תחריטי מלחמה ברוטאליים.

הקולות הנלווים לסיטואציה הזו ודאי מוכרים לרובנו: ״אני אדע כי זו זו מחויבותי הבסיסית כאדם״, ״אבל עדיין עומד אני על דם רעי״, ״אולי אגיד משהו״, ״אבל לאיזו תועלת?״, ״עדיף שאתנתק - זה רק שוחק את הנשמה שלי״, ״אסור שאתנתק - אם אתנתק הנשמה שלי תמות מבושה״. בין הקולות הסותרים אלה את אלה אנו נעים. נעלמים ומגיחים. מוצאים מקום רגעי, ולפעמים בית קבע, שאולי אף הוא נהרס בדחפור המציאות. וסביבנו שתיקה רועמת של הציבוריות הישראלית.

החברה ממנה באנו נתונה בכפילות פנים, בסתירה, באבסורד. מחד, ״יחד ננצח״ והצורך בנקמה, ומאידך ״כולם הבייתה, ע-כ-ש-י-ו״ והקריאה להשבתם של כל החטופים מהמנהרות בהן הם כלואים. שתי משאלות שלא יכולות להתקיים באותו מרחב, משום שהן מבטלות זו את זו. אבל הציבוריות הישראלית מתכחשת לכך, בעזרת האחיזה בשקר הלחץ הצבאי, למשל, שניגף מול המציאות.

במובן הזה, אנשי השמאל הרדיקלי, כמו אנשי הימין הרדיקלי, תמיד היו מפוכחים ביחס לסוד הסתירה היסודית. אנשי כהנא חי כמו גם אנשי מצפן ידעו תמיד שאין גם וגם. שלא ניתן לאכול את עוגת העליונות היהודית ולהשאיר את הנפש שלמה. הכל חייב להפרד ולהתפצל. בין מגזרים, בתוך מגזרים, במשפחה, בזוגיות ולבסוף בנפש עצמה. או להתפצל או להתקטב. או גם וגם.

והיכן ממוקם המיעוט האנטי מלחמתי? לעיתים בצידו אחד של הסוד ופשוט נמנעים מלדבר - נחים, משתבללים, נותרים שרופים בשולייים. לעיתים בצידו האחר - צועקים, מדברים בחלל האינטרנט, ולעיתים עייפים, שחוקים וחיים בתוך הריק עצמו. מאז ומתמיד נפשם של בני הקבוצה הזאת התמודדה חזיתית עם הפיצוליות שבחברה הישראלית, וביתר שאת מאז השבת השחורה, ואין לה את הפריבילגיה של הימין הרדיקלי שבחר באלימות ובעליונות היהודית, וגם לא של הרוב שתמיד יכול לקבל תמיכה, פשוט בגלל בהיותו רוב.

שלושה רכיבים פסיכולוגיים אני מוצא בי ובעמיתיי למיעוט:

הראשון - בדידות על כל תחלואיה;

השני - פיצוליות החברה הישראלית המהדהדת לתוך הנפש, פנימה;

והשלישי - תנועה בין חיבור וניתוק מהמציאות, חיפוש אחר המקום בו לא מתעלמים אך גם לא נעלמים.

ההשלכות של מרכיבים אלה הן פחד, חרדה, דכאון, בלבול ודיסוציאציה.

אסיים בנימה אישית, מהממשי, מהארצי. בימים אלה נעלם מה שנותר מהספירות העליונות. הכל מצוי בתוך החומרים המוחשיים של חיינו - משפחה, כסף וכיוצא באלה. בימי ראשית המלחמה הייתי קולני. ראיתי את המספרים הנערמים של גופות שנקברו קבורה לא כשרה. אני אוהב לכתוב, אז כתבתי, ומפוסט לפוסט איבדתי עוד ועוד חברים ומכרים. אני לא שונה. רבים מכם חוו את זה. הפכתי חרד. יש לי אוכל בצלחת, אבל כמה זמן זה יצליח לי? האם אמצא עצמי בלי לקוחות ונטול פרנסה? איך אוכל לכלכל את המשפחה שלי? איך אגן על ההחלטה שלי להמיר הכנסה בטוחה בפוסטים חסרי תועלת?

משיחה בה שיתפתי קולגה, איש שמאל אמרקאי, הבנתי שהמצב בו אני נתון, ללא הכרעה בין הוקטורים השונים והמתחים שבהם אני נתון, קרוע בין האפשרויות השונות, ובפרספקטיבה של הגל הניאו פשיסטי הסוחף את העולם, המצב הזה ילווה אותי שנים רבות, גם אם אברח הרחק מכאן.

---

איתי קנדר, עו״ס, מורה לגישות דיאלוגיות לטיפול, מטפל, בלוגר בנושאי בריאות הנפש וממייסדי ״דיאלוג פתוח ישראל״.