רעב

אחת הזוועות שישראל משתמשת בה בעזה היא ההרעבה המכוונת. ישראל מנעה ממשאיות סיוע להיכנס לרצועה במשך חודשים ארוכים, בגלוי ואפילו בצהלות נקמה. שרי ממשלה הכריזו על כך וסיפרו לכולנו ש"מגיע להם", מחזקים את המסר הנורא ש"בעזה אין חפים מפשע", כאילו משפחות שלמות, ילדים, תינוקות, שני מיליון בני אדם, אשמים בטבח ה-7 באוקטובר. גם בימים האלה, שבהן משאיות סיוע כן מצליחות לזלוג פנימה, הכמויות לא מתחילות בכלל לענות על הצורך האדיר שנוצר במזון, ויש גם סיפורים על מזון לא ראוי שנכנס תחת הכותרת "סיוע", מזון מעופש שאינו ראוי למאכל. בנוסף, מרכזי החלוקה נמצאים במקומות מרוחקים ממרכזי האוכלוסייה – ומטרתם לגרום לאנשים לנוע ולהתרכז קרוב יותר לאן שישראל רוצה, כדי להשתלט על השטחים שמתפנים. על הירי וההרג שמתרחש כשאנשים רעבים ומותשים מבקשים להשיג פת לחם כל העולם כבר מדבר. מאות כבר מתו ברעב. החלשים יותר תחילה: ילדים לעיני הוריהם, מבוגרים לעיני ילדיהם, חולים לעיני יקיריהם, ואין איך לסייע.

נכון ליום שישי, ה-19 בספטמבר, 2025, מתו ברעב בעזה 440 בני אדם, מתוכם 147 ילדים.

מירב טרכטמן כהן, באיוריה ובטקסטים המלווים אותם, נותנת לרעב צורה, גוף ואנושיות...

אילה שלו, עורכת זה עלינו

---

רעב

מירב טרכטמן כהן

שק קמח! שק קמח! מי רוצה שק קמח?

בעזה, זה לא שיר ילדים.

עוד מעט כבר לא יהיו ילדים בעזה.

תעזבו אתכם ממים טריטוריאליים.

תנו מים לשתות.

שלא כמו שקי חול, שקי קמח לא מגינים ממוות.

בכל יום נהרגים על ידי צה"ל עשרות עזתים שיוצאים להביא אוכל למשפחותיהם.

הצבא, שחושש מהתקהלויות, מדווח שכלי טיס תקף חשודים. חשודים במה? ברצון לחיות?

"אמא, מה יש לצהריים? אני מת מרעב. אה, בעצם אני לא רעב. לא טעים לי. לא בא לי שוב שניצל. אפשר להזמין? מה יש לקינוח?"

ברצועת עזה מספר ההרוגים חצה כבר את ה 60,000.

"כאן בעזה איש אינו שואל עוד כמה נהרגו, אלא מי שרד היום, מי הצליח להשיג כיכר לחם ולמי היה חלב לתת לתינוק שלו".

השואה היא האסון של העם היהודי. רצח העם הגדול בהיסטוריה האנושית שהחל ב-1933 והסתיים ב-1945. ההרג הסתיים, אבל ההתמודדות של מי שיצא משם בחיים נמשכה כל חייו, ועברה גם לדורות הבאים.

הנכבה היא האסון של העם הפלסטיני. אסון מתמשך ומתמשך ומתמשך. מתמשך ומתגבר ומגיע למראות של זוועות שמזכירים את התמונות שכולנו מכירים מהשואה.

הנכבה היא קודם כל האסון של העם הפלסטיני. אבל היא גם האסון שלנו.

ההתמודדות שלנו עם חוסר האנושיות שלנו בתקופה הנוכחית תימשך ותעבור לדורות הבאים.

---

מירב טרכטמן כהן. אמנית. מקווה קווים לדמותם. ולדמותנו.