בוחן מציאות

בימים האלה, שבהם השקר הוא אמת, כמו שהיטיב לתאר ג'ורג' אורוול, חשוב לאין ערוך להישאר ערים וביקורתיים בכלל, וכשצורכים תקשורת בפרט. המשטר, שעסוק בעיקר בלייצר מציאות שהוא רוצה שנראה, שלא בהכרח קשורה למציאות שבאמת מתרחשת, לא בוחל בדבר, והשימוש בתקשורת, שמעצבת את דעת הקהל, כשופר תעמולה, נהיה מקובל ויומיומי.

אמיר שפרלינג משרטט קו עלילה אחד כזה, שכולנו נחשפנו אליו השבוע.

תהיו חכמים. תחשבו, תשאלו, תצליבו, תמצאו מקורות מהימנים, ורק עם זה תבואו לצרוך מידע מהאולפנים שלכאורה מציגים מציאות, ובעצם מציגים דעות במסווה – שאותן אתם מאמצים בלי לשים לב כ"אמת" כשאתם לא מפעילים ביקורת.

אילה שלו, עורכת זה עלינו

---

בוחן מציאות / אמיר שפרלינג

צריך להודות בזה בלי להתבייש: ישראל הפכה למדינה שמפחדת להגיד את האמת בקול רם. הפכה למדינה שאיבדה את היכולת להבחין בין מציאות לבין כותרת ראשית. אנחנו חיים בתוך תיבת תהודה של ספינים, של פרשנים מעונבים ושל פוליטיקאים שצורחים שמה שאנחנו רואים זה בעצם משהו אחר. המדינה הפכה למעבדה ניסויית שבה אפשר לשכנע ציבור שלם שחוש הצדק שלו הוא הפרעה נוירולוגית שדורשת טיפול תרופתי.

זאת נהייתה המציאות. זה בכל מקום, וזה מסוכן. מלחמות יש ברירה נהיו "הביטחון שלנו"; גירוש בני אדם ממקומותיהם נהיה "עידוד הגירה מרצון"; חדירה לטלפונים של כולנו והדחה מהכנסת של נבחר ציבור נהיו "דמוקרטיה מתגוננת" – וזה רק על קצה המזלג. זה בכל מקום וזה מסוכן, כי כשמגיבים למציאות מדומיינת זה לא באמת משפיע על המציאות האמיתית, ממש כמו אותו בריון ששולח אגרוף לאוויר ומדמיין שיש שם מישהו להכות בו, אבל אין – מה שגורם לו להשתטח על הקרקע מכוח תנופת המכה שלו עצמו.

הנה לדוגמה טראמפ, נשיא ארצות הברית המכהן, עומד עם שיער כתום ועיניים קרות ומספר לכולנו שהמשפט הפלילי של נתניהו הוא ״רדיפה פוליטית ברוטלית״. ככה, בלי למצמץ, בלי צניעות בסיסית. לטראמפ יש אג׳נדה אחת בלבד: טראמפ. מי שמופתע מזה כנראה מעולם לא קרא שורה אחת מתוך הביוגרפיה שלו. האיש בנה לעצמו דמות גרנדיוזית שאין בה מקום למוסר או לחרטה. כל מה שנמצא מחוץ לקווי המתאר של הדמות הזו-קישוטים. חיילים הרוגים הם קישוט. דמוקרטיות שבירות הן קישוט. ידידות בין מדינות היא קישוט. וגם ישראל היא קישוט. הוא משתמש בה כמו שבריון כיתה ו׳ משתמש בילד הכי חלש – כדי להראות לעולם שהוא יכול.

נתניהו יודע בדיוק מה קורה. הוא קרא את הספר. הוא מכיר את הפרקים. הוא הרי תלמיד מצטיין של הפוליטיקה האמריקאית ושל הדימוי העצמי הנפוח. והוא לא מתכוון לעצור את זה. להפך. הוא מברך על כל ציוץ. כל פוסט. כל רמיזה. כשהנשיא החזק בעולם אומר בפה מלא שהמשפט שלו הוא הונאה, זה לא רק נותן לו חמצן-זו מתת אלוהים פוליטית. זה תמרור שמכשיר את הקרקע לתיאוריה שמערכת שלמה קשרה קשר נגדו. וכשחלקים מהציבור כבר בטוחים שזו מלחמת בני אור ובני חושך – הוא, כמובן, נביא האור.

אבל תעצרו רגע ותביטו בזה מהצד. לא מהעיניים של תומך ולא מהעיניים של יריב. מהעיניים של אזרח שמחזיק עדיין שארית יושר. יש כאן ראש ממשלה מכהן, בעיצומה של מלחמה שהפכה לאינסופית, שחי בתוך חדר מיון של תודעה ציבורית. כל בוקר הוא מקריא טקסטים על שליחות, הקרבה ועתיד הילדים, וכל לילה הוא שולח עורכי דין לחפש עוד דרך לדחות את העדות בבית המשפט. וכל זה קורה תחת ברכתו של נשיא אמריקאי שמחלק עצות משפטיות לישראל כאילו זו חוות הקזינו הפרטית שלו.

תארו לכם את הסיטואציה ההפוכה: ראש ממשלת ישראל מתערב במשפט פלילי נגד נשיא ארצות הברית. מפרסם הודעות על ״רדיפה פוליטית״, מאיים לסגור את ברזי הסיוע הביטחוני אם הפרקליטות לא תיסוג. זה היה נתפס כהתערבות גסה, עילה למשבר דיפלומטי, התנהגות של משטר ביבים. אבל כאן? כאן זה עובר איכשהו במסיבת עיתונאים יומית. כאן זה הופך לאייטם עם פתיח דרמטי וכותרת צבעונית – כאילו מדובר במהלך לגיטימי בתוך לוח השחמט הדיפלומטי.

אבל זה לא לגיטימי. זו חרפה. זו השפלה של מערכת המשפט שלנו ושל האינטליגנציה הציבורית שלנו. מי שמוכן לקבל את זה כעוד מהלך פוליטי שגרתי לא מבין שהפוליטיקה הזו רומסת את מה שנשאר לנו מהאמון במוסדות. הרי כולנו יודעים שהמשפט של נתניהו לא נולד מגחמה. הוא נולד כי היו ראיות. כי היו עדים. כי מישהו חשב שראש ממשלה במדינה דמוקרטית לא אמור לקבל מתנות במאות אלפי שקלים ולא אמור לתאם כותרות עם מו״לים כדי להנדס תודעה.

ועכשיו לתוך הבוץ הזה נכנס טראמפ כמו פרה בסלון. רומס נורמות. מכתיב סדר יום. מחבר בין עולמות שאין ביניהם דבר: משפט פלילי, הפסקת אש, החזרת חטופים, נורמליזציה עם סעודיה. והכל בתמורה אחת: סגירת התיקים של בן בריתו. אני מניח שבעולם שבו הכול הפוך זו עסקה סבירה. בעולם שבו קווים מוסריים עדיין קיימים – זו סחיטה.

אם יש משהו שנשאר בי ישראלי הוא הסירוב לקבל את זה כמובן מאליו. אני מסרב לשתוק כשמשתמשים בילדים שחטופים בעזה כקלף מיקוח. אני מסרב לשתוק כשמנצלים הורים שכולים לצילומים מהונדסים. אני מסרב לשתוק כשמערכת שלמה מתיישרת לפי התכתיבים של נשיא זר שמבקש לגאול את בן בריתו כדי לשפר את סיכוייו להיבחר שוב.

ובתוך כל זה, הערוצים מלאים בפרשנים עם עניבות שמסבירים שהכל מורכב. שצריך להבין הקשר. שזו הדיפלומטיה. אבל זו לא דיפלומטיה. זו שחיתות. זו ברית אינטרסים מהסוג הכי גס. זו התערטלות ציבורית של מערכת שאיבדה בושה.

ומי שלא מסוגל לקרוא לזה בשם אז שישאל את עצמו איזה צלם מוסרי נשאר בו. שישאל את עצמו אם ככה נראית המדינה שהוא מוכן להוריש לילדים שלו. כי כשאתה הופך את מערכת המשפט לתפאורה, ואת מלחמות ההישרדות האמיתיות למנוף פוליטי, אתה מאבד משהו מהותי. אתה מאבד את הכבוד העצמי.

יום אחד טראמפ כבר לא יהיה נשיא. יום אחד נתניהו יסיים את כהונתו. אבל הכתם הזה-שראש ממשלה ישראלי הודה לנשיא אמריקאי על התערבות גסה במשפטו הפלילי, הכתם הזה יישאר. ויישאר גם הזיכרון של כל מי ששתק. במקרה הזה ובכל שאר המופעים של המציאות הבדויה שהמשטר הזה מוכר לנו ללא הרף. מומלץ מאוד לשים לב ולהבחין.

---

אמיר שפרלינג הוא תסריטאי, סאטיריקן וכותב.