אוטוטו שנתיים

אוטוטו שנתיים מאז טבח ה-7 באוקטובר בעוטף עזה, שנתיים מתחילת הטבח ברצועת עזה.

שנתיים שכולנו מצויים במטחנה קטלנית בלתי פוסקת – אצלנו היא בעיקר בנפש, בעזה היא בעיקר בגוף.

שנתיים שבהן הכול השתנה, שום דבר לא דומה למה שהיה קודם, אבל אנחנו לא עוצרים לרגע כדי להתבונן, לקלוט ולבחור מחדש, אולי בדרך אחרת.

---

בתוך עמי אני יושבת, מיטלטלת בתוך המטחנה כמו כולן – מבוהלת, מאוימת, מתנדנדת בין תפקוד לא מיטבי לתפקוד ממש לא מיטבי, ישנה רע ופוקחת עיניים בבוקר עם השאלה מה ייפול עלינו היום, חוששת מכל שמועה על "הותר לפרסום" חדש, תוהה מתי המשטר ילאים חשבונות בנק, מוציאה דרכון זר, שיהיה, מתפללת שאדע לזהות מתי הכתובת שעל הקיר כבר מתממשת וחייבים לברוח... והרשימה עוד ארוכה. לעניות דעתי, אנחנו כולנו שם ברמה כזאת או אחרת. גם אלה שפחות מודעים לעובדה הזאת.

ובנוסף לכל זה, שקורה כאן, בתוך ישראל, יש כמה אלפי אנשים שסוחבים איתם משא נוסף, משא העדות להשמדת עזה, ומדיניות האלימות בגדה. אנחנו שמסתכלים על השמדת עזה שנעשית בשמנו, שמודעים למספרי הנרצחים המאמירים מדי יום, שנחשפים לעדויות האנושיות המזעזעות על ההרג חסר האבחנה, על האובדן הנורא של ילדים, של הורים, של יקרים, שאין אחד ברצועה שלא חווה; אנחנו שמבינים שישראל פוגעת במכוון בבתי חולים, בבתי ספר, בעיתונאים, בכל מוסד ציבורי שעוד יכול לתת סעד או תמיכה או לייצר תחושה של חיים נורמליים; אנחנו שעושים כל מה שאנחנו יכולים כדי לנסות לעצור את זה, להתנגד לזה, לקרוא לזה בשם כדי שיראו כולם, בהפגנות, במחאות, ברשתות, בקבוצות, בעיתונים, בנוכחות מגינה, באיסוף כספים לשיקום הריסות, בהעברת ביגוד וציוד למי שגזלו לו והרסו לו... משא כבד וכואב.

מדינה בהפרעה

ובתוך כל זה, כבר הרבה זמן, אני מרגישה צרימה. משהו מזמזם לי כל הזמן ב-back of my mind. איכשהו השגרה הזאת של השנתיים האחרונות, שבהן אירוע רודף אירוע – אירועי ההפיכה המשטרית, אירועי השבעה באוקטובר, אירועי הלחימה בעזה, אירוע התקיפות מאירן, וכל האירועים שביניהם – מכניסים את כולנו לתגובתיות תמידית, להתייחסות לכל אירוע אלים, לכל אמירה פשיסטית, איום כוחני, או אמירה מטומטמת – ולא מאפשרים לאף אחד לעצור לרגע, להרים את הראש, ולהסתכל על התמונה הגדולה.

ומתישהו קלטתי שזה זה – זה הדבר שצורם לי כל הזמן, שמזמזם במרחבי התודעה, שקשה לשים עליו את האצבע.

גדי אלגזי, היסטוריון ופעיל שמאל ותיק, כתב את זה במדויק לפני כמה ימים:

"אפשר וצריך לנתח לפרטיו כל מקרה של הרג אזרחים, ילדים, משפחות שלמות, של התנקשות בעיתונאים, הפצצת בתי חולים, שריפת אוהלים. לא רק בגלל ההכחשה וההתעלמות אלא גם כדי לזהות את המפקדים והמבצעים. אבל אפשר וחיוני, לדעתי, גם לקחת צעד לאחור, להניח לפרטים ולראות את התמונה בכללותה. יש הגיון באכזריות הבלתי מוסברת לכאורה, והוא לא שונה בעיקרו מהמסר של חוליות המחץ בגדה המערבית, הקאובויים החמושים הקרויים בשם החיבה "נערי הגבעות".

כל מעשי ההרג מצטברים למסר אחד פשוט שהצבא מעביר לפלסטינים ברצועה: אין, אין מקום בטוח. אין מחסה, אין לכם בית, אין לכם מפלט. חייכם חשופים והמוות בכל מקום. לכו מכאן.

ההרג הוא חלק מרצח עם מתגלגל, אבל הוא גם מסר פשוט שאותו למדו תלמידי 1948 בשיעור החובה "כך מטהרים כפר מיושביו". מפציצים והורגים כדי לערער, לדחוף, להניע, לגרש. כרגע סיר הלחץ עוד סגור, אבל את האש כבר הדליקו והעיירה בוערת".

דוקטרינת ההלם

נעמי קליין, בספרה "דוקטרינת ההלם" מציגה טענה שאומרת שמשברים חברתיים משמעותיים – כמו מלחמות או הפיכות או אסונות טבע – מנוצלים על ידי בעלי הכוח הכלכלי והפוליטי כדי לצבור עוד כוח, על חשבון הציבור, כשהוא נמצא במצב של הלם ומצוקה מנטלית ורגשית, הוא חלש, ולכן פחות מסוגל להתנגד לשינויים חדים וקשים. בעלי הכוח מנצלים את "שוק הייאוש" כדי להעמיק אי-שוויון ולחזק את כוחם.

נשמע לכם מודוס אופרנדי מוכר?

קליין ממשיכה ואומרת שממשלות לא רק מנצלות משברים כדי לכפות שינויים כלכליים וחברתיים, אלא גם לפעמים יוצרים משברים במכוון כדי לאפשר את המהלך הזה, כלומר – משברים הם לא רק "הזדמנויות", אלא יכולים להיות גם יזומים או מתוכננים כחלק מהאסטרטגיה להשגת שליטה, לפרק מערכות קיימות וליישם רפורמות דרמטיות. אירועי קיצון ככלי פוליטי-כלכלי במאבק על כוח.

הנה דוגמאות ממוקדות מהשנתיים האחרונות בהקשר למלחמה וההלם המתמשך בישראל, ככה, על קצה המזלג:

• פגיעה בחירויות בסיסיות, בפיקוח ובשקיפות – חוקי חירום ותקנות שעת חירום (חרבות ברזל) – הכנסת האריכה עד דצמבר 2025 את מצב החירום.

• פגיעה במחויבות המדינה לאזרחיה – ב-2025 ישראל הגדילה את תקציב הביטחון ל-140 מיליארד ש״ח, כמעט כפול ממה שתוכנן לפני המלחמה, והמשמעות היא קיצוץ או הקפאה של תקציבים במשרדים אזרחיים כמו חינוך, בריאות ורווחה.

• פגיעות נפשיות וחברתיות – מעל ל-50% מהצעירים דיווחו על החמרה במצב הנפשי בעקבות הלחימה, ו-28% נאלצו לעזוב את עבודתם.

• פגיעה כלכלית בכולנו – הלחימה המתמשכת הגבירה את הגירעון בתקציב המדינה, כאשר יש אזהרות לפגיעה בדירוג האשראי של ישראל ועלייה בסיכוני חובות, מה שעלול להוביל לקיצוצים נוספים במשרדים אזרחיים.

  
  

ברור עובדתית שההלם המתמשך שיוצרת הלחימה המתמשכת, אחרי ההלם הראשוני מטבח ה-7 באוק', עם הלם הפקרת החטופים בידי חמאס – מאפשר לממשלה לפגוע בכולנו במגוון אופנים, מה שכנראה לא היה מתאפשר אם לא היינו כולנו מותשים, מתאבלים, ונאבקים בלי הפסקה.

זוכרים שפעם היו חדשות שדיווחו על מה שקורה בעולם?

והיום החדשות עוסקות ברובן בשלטון. מה ההוא נבח, מה ההיא צרחה, איך ההיא התנהגה, איך ההוא מבלה בחו"ל יותר משהוא בארץ, מה ההוא נתן להיא תמורת אצבע בהצבעה, איפה ההוא ביקר, על איזה הר ההיא עלתה, איך ההוא נעל להיא את הדלתות, איך ההוא הצהיר, שיקר, העלה פייק ניוז, איפה ההם בילו, האם ההוא שילם על הארוחה שאכל במסעדת יוקרה, מה ההוא אמר למשפחת חטופים, איך ההיא שייכת לכת שאונסת ילדות, איך ההוא הורה להיא לעשות ככה או ככה, איך ההם מבלים וצוהלים בזמן שהם מפקירים את כולנו, כמה ההוא הרוויח ממדינת אויב... אלוהים כמה שזה מעייף. וגם מסלף. כי ככה תמונת המציאות האמיתית מסולפת ולא נחשפת בפנינו, וזה אומר שאנחנו חיים בשקר. במציאות מעוותת. בעולם מטושטש במכוון. בגזלייטינג מתמשך. כדי שלא נראה.

ועל אף שגם התקשורת משתפת פעולה עם המשטר ומנסה לעוות ולטשטש ולגזלט – אנחנו חייבים לראות. חייבות לסגל לעצמנו את היכולת גם להתייחס לכל המקרים הפרטיים הנוראיים, וגם להסתכל על התמונה הגדולה. קצרה היריעה כאן מלתאר אותה, אבל חייבים, חייבות, לראות אותה כדי להבין את ההקשרים ולהיות יכולים לחבר את הנקודות.

כי בתוך תמונה גדולה של לאומנות קיצונית, שלא לומר פשיזם; של כיבוש מתמשך שרומס חיים של עם אחר כבר עשרות שנים, באופן מוסדר וברור; של עליונות יהודית חזירית ואלימה שלא רואה ממטר אף אחד שלא נראה כמוה; של מוכנות להשמדת עם בלי להניד עפעף – חלק גדול מההתעסקות של כולנו במקרים הפרטיים הוא כמעט גרוטסקי. כי איזו משמעות יש לזעום על פלסטיני שמוחזק במעצר מנהלי, בתוך מערכת שהמדיניות שלה היא לפגוע כמה שיותר בפלסטינים? מה זה אומר לכעוס על ההרס הנוראי של מגורי הקהילות בבקעה בתוך מערכת שהמדיניות שלה היא עקירה וגירוש? מה שווה ההזדעזעות שלנו מההפצצות וההרג הבלתי פוסקים בעזה, כשהיא מתרחשת במסגרת של משטר שמרייר על שטחי הרצועה והחלום הרטוב שלו הוא כמה שיותר שטח עם כמה שפחות בני אדם? וכמה אפשר לדבר על הלומי קרב כשהילדים שלנו ממשיכים להתגייס ולהרוג ילדים של אחרים סתם, כשהם מצייתים למשטר שהמדיניות שלו היא זו?

הסיוע והעזרה לפרטים הוא הכי אנושי והכי מיידי ואסור להזניח אותו; ועם זה אסור בשום אופן לשקוע בתוכו ולפטור את עצמנו מלראות את התמונה הגדולה. אם יש סיכוי לשינוי פה, הוא יבוא רק מראיית התמונה הגדולה, והתנגדות לה.

תעצרו. תתבוננו. תסרבו לשתף פעולה.

---

אילה שלו היא עורכת המדור "זה עלינו" באתר הדף היומי.