אותה ישראל שהצילה את הבן שלי מרעיבה את שלהם

אחת התוצאות הכי שוברות לב בלחימה הבלתי פוסקת בעזה היא השימוש שעושה מדינת ישראל בהרעבה כנשק, דבר שכבר הביא למותם של מאות מתים מרעב, כשהראשונים להיפגע הם כמובן החלשים יותר, הילדים. זה בלתי נתפס. לאן נעלם האינסטינקט הבסיסי שיש לנו, מבוגרים בחברה מתפקדת, כשאנחנו רואים ילד פצוע, פגוע, חלש – לקחת אותו בידיים ולעזור לו? מי מאיתנו עוצרת, כשהיא רואה ילד כזה, ולפני שהיא מטפלת, בודקת את תעודת הזהות שלו? איך זה קרה לנו, ולמה אנחנו לא שמים לב לזה ומחשבים מסלול מחדש? מושון זר אביב קורא לנו לדמיין מציאות אחרת, ואז להגשים אותה.

אילה שלו, עורכת זה עלינו

---

אותה ישראל שהצילה את הבן שלי מרעיבה את שלהם / מושון זר אביב

מבין כל הצילומים המחרידים שמגיעים מעזה, זה ששבר אותי היה סרטון של ד"ר עלי אל־חאג' סאלם, מומחה במחלקת טיפול נמרץ פגים בבית החולים אל־חאלו בעזה. בסרטון הוא מסביר שהפגים שבטיפולו נולדו מוקדם בעיקר בגלל תת־תזונה של אימהותיהם, ושמאותה סיבה חסר חלב אם בבית החולים. האימהות בתת תזונה ואינן מסוגלות להפיק חלב, הוא אומר.

קולו נטול רגש. שפתו מקצועית. הוא לא מאשים, ואפילו לא מזכיר את חסימת הסיוע ההומניטרי שבגללה לא למגיעים לרצועה מזון, מים ודלק לאלה שחייהם תלויים בכך בעזה. לצלילי צפצוף האינקובטורים ברקע, הוא מסביר שהתמ"ל, המזון שהתינוקות זקוקים לו, "אינו מצוי בשוק בימים אלה". גם הוא נראה רזה כשלד.

צפצופי אינקובטורים אינם זרים לי. בני יותם נולד בשבוע ה–28 להריונה של אמו, שלושה חודשים לפני הזמן. תמונות מאושרות של תינוק טרי על חזה אמו התשושה אינן חלק מהאלבום המשפחתי שלנו. במקום זאת, בהמתנה לניתוח חירום, כשחיי שניהם בסכנה, נותרתי במסדרון מחוץ לחדר הניתוח, פוחד שאהיה היחיד משלושתנו שיחזור הביתה מבית החולים.

בכל אותו לילה ארוך ומפחיד צפיתי בהורים טריים דוחפים עגלות ילדים הלוך וחזור, עד שנפתחה הדלת של חדר הניתוח. הרופא יצא, דוחף לפניו תיבת פלסטיק על גלגלים, וסימן לי לבוא אחריו. נכנסנו לחדר מלא בתיבות פלסטיק דומות. האחיות חיברו את התיבה החדשה לחשמל, כתבו את שמה של האם ושאלו אם אני האב. רק אז הצלחתי להציץ אל תוך התיבה. בתוכה מצאתי יצור זעיר דמוי אדם עטוף בצינורות, משקלו פחות מקילו, והוא אינו מסוגל לנשום בכוחות עצמו.

מאותו רגע נדמה היה שמשימת חיי היא לשמור על החיים החדשים האלה. אך למעשה, לא יכולתי להציל אותו בעצמי. כשאמו ניעורה מהניתוח, ובמשך שבועות לאחר מכן, היא ניסתה לשאוב חלב כדי להזין אותו. אבל גופה הפצוע ונפשה המרוסקת לא הצליחו להיענות, ככל שניסתה. בסופו של דבר הציעו האחיות בעדינות שתפסיק. אנחנו, הוריו, לא יכולנו להצילו בעצמנו. נזקקנו לעזרה.

הקלישאה אומרת, שצריך כפר שלם כדי לגדל ילד אחד. אבל כדי להציל פג כמו הבן שלי, וכמו אלה שבפגייה של ד"ר סאלם בעזה, צריך הרבה יותר מכפר. לשם כך צריך חברה שמחויבת להגן על החלשים, וצריך מערכת בריאות ציבורית מתפקדת. ואלה דורשים חברה חופשית ממלחמה ומכיבוש, ובעלת יכולת להגן על אנשיה.

האבולוציה האנושית, כך נראה, חיווטה את רוב ההורים הטריים להגן על ילדיהם ולהעדיף את רווחתם על פני רווחתם של אחרים. אבל פגים מכל זן שורדים רק לעתים רחוקות בטבע, ואימותיהם לעתים קרובות מתות איתם. הטבע לא מצפה שכפרים או חברות יצילו תינוקות שנולדו טרם זמנם. ולמרות זאת, בעידן הזה, אנחנו יכולים, ואנחנו עושים זאת. המדד הבולט להתקדמות האנושות מול האכזריות של הטבע, הוא הירידה הדרמטית בתמותת תינוקות מאז שלהי המאה ה–19.

פגיות הן, לפיכך, בלתי טבעיות בעליל. אף לא אחד מהתינוקות המאושפזים בהן אינו אהוב או מטופל יותר מהשני. כל פג "מאומץ" בצורה שווה על ידי צוות של מטפלים, עד שהם בריאים דיים לצאת לביתם ולהיות נאהבים ומטופלים במיוחד על ידי הוריהם. הדבר היחידי שמכתיב תשומת לב נוספת לתינוק אחד יותר מלתינוק אחר הוא קצב צפצוף האינקובטור.

כאשר בני נולד, אזרחים ישראלים שלא ידעו על קיומו ואולי לעולם לא יידעו, דמיינו אותו כחלק בלתי נפרד מהקהילה שלהם. הם הביעו סולידריות והשקיעו מכספי המסים שלהם כדי להציל את חייו. כאשר פגים נולדים בעזה, רבים מאזרחי ישראל, שמעולם לא ידעו על קיומם,  מדמיינים אותם כחלק בלתי נפרד מהאויב. אנחנו מוֹנעים מאותם יצורים עדינים ופגיעים, שלרוע מזלם נולדו במרחק של שעה וחצי מדרום לפגייה בתל אביב, את אותו הגורל שניתן לבני.

פגיות לא נולדות, הן נבנות – בדיוק כמו מערכות בריאות, בדיוק כמו מלחמות, בדיוק כמו אפרטהייד. אנחנו מדמיינים את קיומן באמצעות שרטוט של גבולות דמיוניים של שייכות וסולידריות, קווים שמשכנעים אותנו להציל תינוקות מסוימים ולאפשר לאחרים לגווע ברעב.

החיים של הפגים באינקובטורים של ד"ר סאלם בעזה אינם יקרים פחות מחייו של בני. חלפו 14 שנים מאז שמערכת הבריאות הישראלית הצילה את חיי בני, ובעוד ארבע שנים מדינת ישראל תדרוש שהוא וחבריו יהיו מוכנים להקריב את חייהם – וייתכן שגם ליטול חיים של אחרים – כחיילים.

לילדים פלסטינים ולילדים ישראלים לא מגיע לגדול בצילן של מלחמות אין־סופיות. לא מגיע להם שייגזרו עליהם חיי אלימות, רק מפני שהחברות שבהן הם נולדו לא הצליחו לדמיין את עצמן באופן שונה. לפגים בעזה אין מדינה ריבונית שתציל אותם. יש להם רק את שאר העולם ואותנו. כל דבר שנבחר לעשות, בין אם מדובר במחאות מקומיות או גלובליות, משא ומתן להפסקת אש ושחרור חטופים,  הכרה במדינה פלסטינית, סנקציות בינלאומיות, אמברגו על נשק, הצנחת סיוע הומניטרי או כל דבר אחר, כל אלה חייבים איכשהו להוביל להזרמת חשמל לאינקובטורים ותמ"ל לצינורות ההזנה. וזה חייב לקרות מהר.

הדמיון האנושי אפשר לנו להתגבר על חלק מהאכזריות של הטבע. מה שאנחנו צריכים עכשיו – בעבור כל האנושות – זה להתגבר על אכזריות הדמיון שלה עצמה.

---

מושון זר אביב הוא מעצב, מרצה בשנקר וחבר בוועד המנהל של "ארץ לכולם". עוסק בקידום דמיון פוליטי דרך עיצוב ופעולה אזרחית.

המאמר התפרסם במקור בניו יורק טיימס ב-4.8.2025

הטקסט המתורגם פורסם בעיתון הארץ ב-10.8.2025