האם באמת הכול השתנה?
- Danny Rosin
- לפני 20 שעות
- זמן קריאה 3 דקות
בתוך המורכבות של החיים פה בכלל, ובשנתיים האחרונות בפרט, כולם מייחלים לשינוי. שזה אומר שאף אחד לא מרוצה. רק שלהגיד "שינוי" זה לא מספיק. פשוט כי זה אומר רק מה לא – כלומר, מה שעכשיו; ולא אומר מה כן. איזה שינוי היינו רוצים? מה כן היינו רוצים שיהיה כאן? חזרתם של כל החטופים החיים השבוע הוציאה מכולנו אנחת רווחה קולקטיבית, ברור. ועם זה, היא הביאה לקדמת הבמה את השאלה החשובה של מה עכשיו. האם השינוי שאנחנו מבקשים הוא לחזור למה שהיה ב-6 באוקטובר, או שאולי אנחנו רוצים שינוי אמיתי, עמוק, שיוביל אותנו בדרך חדשה, אל מציאות שעוד לא ניסינו. דני רוזין בוחן את השאלה הזאת בדיוק.
אילה שלו, עורכת זה עלינו
האם באמת הכול השתנה?
פרופ' דני רוזין
״הכול השתנה ב-7.10״. משפט אקסיומטי. אין כמעט מי שיכחיש אותו. ברור שחיים של רבים השתנו בצורה הכי דרמטית שיש, ואפילו בלי לראות את סרטוני הזוועה אין ישראלי שלא נחשף, או חווה, או קשור, או מכיר מישהו. וגם השנתיים שעברו מאז היו רצופי שינויים ותהפוכות, וחיי כולנו לא נשארו כפי שהיו. פיזית ומנטלית.
התפישה שלנו את העולם סביבנו מחייבת נקודות עיגון. אם החיים היו פעם רצף של שיגרה מוכרת, מיום ליום, מחודש לחודש, מעונה לעונה, משנה לשנה, היום הכול דינמי, מיידי, הפכפך – ובלי להיאחז בנקודות ציון, בתאריכים, באירועים – נתקשה להסביר לעצמנו מה מקומנו, מה קרה לנו ומה אולי צופן העתיד. וה-7.10 הוא נקודת עיגון כזו, אחת מהחזקות שהיו בהיסטוריה של המדינה.
אבל האם באמת ״הכול השתנה״? או שפשוט אנחנו תולים בנקודה הדרמטית הבולטת בעברנו הקרוב הרבה מעבר למה שניתן לתלות בה? האם זוהי נקודת הפתיחה והבסיס לכל מה שנעשה מכאן והלאה?
בניסיון להבין את הקורה לנו אנחנו מסתכלים תמיד אחורה, אבל נעצרים בנקודה סמלית ששם, לתפישתנו, היה מאורע שהוביל לשינוי. לרוב נשכח או נדחיק את העובדה שהמציאות כלל אינה נקודתית, אלא היא רצף של תהליכים.
בשנים עברו, אלו שקדמו לאוקטובר 23, כבר היו לנו מספר נקודות אחיזה בולטות. רבים, ״בוגרי 73״, מסתכלים אל מלחמת יום כיפור כנקודת שבר בחברה הישראלית ונעצרים שם, כי שם איבדו את האמון בשלטון. מלחמת 67 וכיבוש עזה והגדה היוו כמובן נקודת שבר מרכזית בהיסטוריה הישראלית, שהשפיעה על כל אספקט בחיינו. רוב ה״שמאל- מרכז״ נעצרו שם, כי ״לייבוביץ צדק״, ולשיטתם, אם ניפטר מהכיבוש רבות מצרותינו ייעלמו. אבל יותר ויותר מאיתנו מבינים שהמבט צריך לסגת עוד אחורה, ל-48. מלחמת ההשמדה בעזה עוררה זכרונות מודחקים, וכשמדברים על ״נכבה 2״ אי אפשר לא לתהות שוב מה עם ״נכבה1״, שדאגו טוב טוב להסתירה מאיתנו.
וכשחודרים קצת את קליפת ההכחשה, המשפט הפותח נראה פתאום פחות משכנע. גירוש נרחב, הרג המוני, הרס כפרים וערים, נישול, טיהור אתני, טרור, פשעי מלחמה, מילים כמו ״טיהור״, ביטויים כמו ״אין חפים מפשע״, קורבנוּת וחרדה קיומית, עליונות יהודית, שקרים ומניפולציות תקשורתיות – הכול היה לנו, מתחילת הדרך. ושום דבר לא השתנה, ובטח לא התחיל, ב-7.10.
אין אדם הגון שיצדיק את המתקפה הקטלנית בשמיני עצרת לפני שנתיים בדיוק. רבים האנשים ההגונים שלא יסיטו את המבט ממה שלפני וממה שאחרי. וזה חשוב כי רק הבנה לעומק של סיבות ותהליכים עשויה למנוע את ה-״7.10 הבא״, אין שום התחמשות ושום מלחמת נקמה והשמדה שיכולים להבטיח את זה טוב יותר מהסכם.
ההגעה להסכם יכולה לבוא משני כיוונים. האחד: שינוי חשיבה עמוק ויסודי בתפישה הישראלית, הכרת הנראטיב הפלסטיני, הכרה בזכויות העם הפלסטיני ובעוול שנגרם לו על ידי התנועה הציונית, חזרה לערכי אמת, צדק ושוויון ומשם לפשרה אמיתית בין מי שקשורים לארץ הזו.
מי שצפה בהופעת הקרקס החינמית בעת ביקורו של טראמפ בכנסת, במופע המביך של התבטלות בפני הפריץ, בחיזוק מעמדה של ישראל כמדינת חסות אמריקאית שכבר אינה מחליטה על דבר בעצמה, ובנאומים שקיבעו את תפישת העצמי של ישראל כבלתי מנוצחת ותמיד צודקת – יבין שאין שום סיכוי לראות שינוי תפישתי בישראל בקרוב. אנחנו תקועים לזמן רב במעמד של עם שרובו ככולו ביצע רצח עם וגאה בכך. על העליונות היהודית לא נוותר בקלות, וגם לא על שאיפת היסוד של הציונות למדינה יהודית ונקייה מערבים ככל שניתן. ״יהודית ודמוקרטית״, כמובן. כולם מסכימים על כך, משני צדי הקשת הפוליטית (פרט לקומץ).
אז נשארנו עם הפתרון השני, הפחות אידיאלי – פתרון כפוי בחסות בינלאומית: מושתת על אינטרסים של כוח וכסף. מביא עוד נוכחות זרה באזור, נעשה מעל ראש המעורבים עצמם, וביחוד מעל ראש הפלסטינים (לראש הממשלה אין עניין לעבור עוד זובור ועל הפרטים ממילא מחליט טראמפ) – כל הסיבות שבגללן זהו פתרון רע, שלא יבטיח יציבות אמיתית וממושכת של פשרה ושלום. אבל מי יכול להרשות לעצמו להיות בררן היום? החטופים חזרו, אסירים ועצירים שוחררו, ההרג היומיומי כמעט ופסק, כוחות בינלאומיים כבר החלו את עבודתם לשיקום עזה, הסיוע מתחיל לזרום וארצות העולם כבר הבטיחו את הכסף. בינאום אינו עצמאות, אבל הפלסטינים לא יוכלו להתרומם חזרה ללא תמיכה, כולל הפעלת מסגרת שלטונית אפקטיבית.
אז אם ״הכול השתנה״ – אולי זה לא ב-7.10.2023 אלא דווקא בדיוק שנתיים אח״כ, כשעוף החול הפלסטיני יאחז בידי העולם המושטות, ויקום מעפר (תרתי משמע) לעצמאותו המיוחלת. אולי אז נפנים שעליונות היא אשליה מסוכנת – וסוף סוף ניגמל.
דני רוזין הוא פרופסור לכירורגיה באוניברסיטת תל אביב ומנהל הכירורגיה האמבולטורית במרכז הרפואי שיבא.
