היום שאחרי היום שאחרי

עדי רונן-ארגוב (★), אילה שלו (☆) – שיחה בבוקר הידיעה על שחרור החטופים.

---

מה קורה פה?

☆ היי עדי, לאיזה בוקר קמנו היום, הא?

★ לגמרי. ובכל זאת, אני מאוד חצויה.

אנחנו בתקופה מאוד ארוכה שבה יש ממש התקפה על הקשר בין מציאות לפייק. ומבחינתי מצד אחד יש באמת הקלה על זה שהחטופים יחזרו, ומצד שני, אני מפחדת, אולי מהמקום של התפקיד שלקחתי על עצמי להיות נביא הזעם בשער, אני מפחדת להרפות, כי אני מפחדת מהצורך הישראלי להמשיך הלאה, להתעלם, למחוק את מה שהיה, או לכבס את זה בשמות אחרים, ולא באמת להתמודד עם מה שקרה פה בשנתיים האחרונות. אני מאמינה שהכרה ותודעה (Attunement) הן תנאי הכרחי לתיקון, לכפרה (Atonement). ואני לא רואה את זה קורה.

☆ כן. אני לגמרי באותו מקום. אני רועדת. לצד השמחה וההקלה מהחזרת החטופים, אני כל כך לא סומכת על מובילי העסקה הזאת. בתכלס, אני רואה תינוק מגודל ושקרן מדופלם תופרים איזה הסכם בכלל בלי השותף להסכם הזה, ולא כי זה מעניין אותם באמת. זה כאילו אגבי בשבילם, כל אחד מהם רוצה בעצם שייצא לו מזה משהו אחר. אז הם סגרו משהו ככה על פני השטח, אבל איפה העומק של הדבר הזה? הלקיחה בחשבון של הצרכים של שני הצדדים? הירידה לפרטים המדויקים שחשובים כל כך בתוך חוסר האמון הגדול? אני לא רואה איך יכול לצאת מכל זה הסכם אמיתי, טוב, שבאמת יציג פתרונות לטווח ארוך.

★ כן. ואפילו עוד לפני שלום אמיתי, האם זו באמת התחלה של הכרה? הכרה בזכות הקיום של אחרים? באנושיות שלהם? בעוול שנעשה להם? בדיכוי המתמשך? שתינו עוקבות אחרי מה שנעשה בגדה, למשל, ויש שם החמרה מזעזעת, אין דין ואין דיין. אני רואה כשאני כותבת את הסקציה על הגדה בדף היומי, ההתקפות של מתנחלים על פלסטינים בתמיכת הצבא, זה רק הולך ומתארך כל הזמן.

יש שם מחיקת אנושיות וגזלייטינג במובן הכי עמוק ובסיסי. ואני מפחדת שכשתהיה הקלה, עם החזרת החטופים, הקול של הפסקת הלחימה ישתתק. כאילו החזרת החטופים תאפשר כרטיס חופשי להמשיך בהשמדת עזה. הרי הם לא רואים את האנשים עצמם, את הצרכים שלהם, את החיים שלהם.

☆ וזה לא איזו המצאה. הרי זה בדיוק מה שקרה אחרי הפסקת האש האחרונה, ואפילו לא הוסתר. סמוטריץ', שר בכיר בממשלה, אמר את זה מהרגע הראשון – שיחזירו לנו את החטופים ואז ניכנס בהם. זו חשיבה מזעזעת וזה בדיוק מה שאני לא רואה שהשתנה. בתוך כל האבסורדים שאנחנו חווים השכם והערב, היה איזה רגע שאמרו שימנו את טוני בלייר לנהל את עזה, בגדול. מכל האנשים בעולם בחרו דווקא בבריטי הזה. כאילו, יאללה, בואו נחזיר את המנדט. זה מראה כמה חוסר מודעות יש שם, או חוסר ידע, כי הרי בשביל הפלסטינים, הצהרת בלפור ב-1917 היא רגע שרבים רואים בו את התחלת האסון שלהם.

חייב להתרחש שינוי עומק

★ אני רוצה להכניס פה עוד שתי נקודות שהן שינוי ממה שהיה קודם, ואולי הן אופטימיות.

שינוי קורה כשהצעירים מתעוררים ואני מרגישה שהצעירים בעולם התעוררו. הכול מאוד בר חלוף אבל בסופו של דבר מדינת ישראל הוקמה על בסיס תחושת אשמה של אירופה. ועכשיו פלסטין זוכה שוב ושוב להכרה, ואני חושבת שזה גם יחזק את הפלסטינים עצמם, כי הם מקבלים הכרה, ואנחנו גם רואים שמדינות העולם מבינות יותר מה קורה פה, ותומכות בהקמת מדינה פלסטינית היום יותר מאי פעם.

זה דבר אחד.

ודבר שני – ארצות הברית שסיפקה נשק לכל הדבר הזה ובעצם תיחזקה אותו, נותנת הוראה, בגחמה של טראמפ, להפסיק. לראשונה בכל סבבי ההסכמים – אחד שהיה בנובמבר 2023, שני שהיה בינואר 2025 והופר על ידי ישראל במרץ – ההוראה בהסכם היא להפסיק אש, עוד לפני שהחטופים מוחזרים.

☆ ואני עדיין לא מצליחה לראות שינוי. אני מסתכלת עלינו, על החברה היהודית-ישראלית. אז כן, עדיין יש בוּרוּת, מכוונת, הרבה בגלל שיתוף הפעולה של התקשורת עם הסתרת הזוועות בעזה, ובכל זאת, אחרי שנתיים, אנשים כבר יודעים מה קורה שם. יודעים על רמת ההפצצות, יודעים על מספרי הנרצחים, יודעים שגם כשמודיעים להם להתפנות, אין להם באמת לאן, אין להם איך – יודעים, אבל לא מכניסים את זה לחוויית המציאות, לא נותנים מקום לגודל האסון; יודעים, אבל עדיין מסרבים לתת לזה תוקף רגשי, להרגיש את זה כדי להבין את החוויה האנושית האיומה...

★ נכון. ותיקוף זה דבר מאוד חשוב. ברמה הפסיכולוגית, בטיפול, מה עושה המטפל? הוא נותן תיקוף לרגשות של המטופל. וזה כשלעצמו מרפא. במיוחד במצב הזה שהכול לא ברור ואנחנו מסתובבים עם תחושת בלבול עצומה. זה ההפך מגזלייטינג. "כן, אתה ישנו". יש ציטוט מאוד יפה מ"הר אדוניי", של ארי דה-לוקה, שבו הילד אומר "מריה אומרת שאני ישנו, אבל מה, בלי שהיא תגיד שאני ישנו, אני לא יודע שאני קיים?" אז לא, צריך בנאדם אחר שיגיד לך שאתה ישנו.

אז אני חושבת שזה כרגע מה שהפלסטינים מקבלים מהעולם. במיוחד ההפגנות באירופה. גם המשט עכשיו עם ה-44 סירות, היה לו אפקט של תיקוף. הרי הם ידעו שהם לא יגיעו לעזה. היה לו אפקט של תיקוף שהעיר הפגנות מטורפות, וזה מחזק.

ומה התפקיד שלנו עכשיו?

★ בשורה התחתונה אני חושבת שעכשיו יש לנו תפקיד עוד יותר חשוב אפילו. לא לתת לפלסטינים להישכח בתוך החברה הישראלית, להמשיך לדווח, להמשיך לתת פנים וסיפור ואישור לאנשים עצמם, לאישי, להיאבק בדה-הומניזציה, ולחבור לכל המאבקים של החברה הפלסטינית בישראל. כדאי מאוד לקרוא את המאמר של ד"ר לי מרדכי בהקשר הזה. הוא נקרא "גם אחרי המלחמה אנחנו חייבים להמשיך לפעול. הנה איך".

☆ זו באמת אחת התופעות המטורפות שמראה עד כמה הימין הצליח ותפיסת הימין שלטת. הנה התקיימה השבוע פגישה של כל ראשי האופוזיציה, בלי המפלגות הערביות. אז איך זה "כל" ראשי האופוזיציה? השפה עצמה קורסת לפינה ביבבות. זה טירוף בפני עצמו. אני מסתכלת על זה ונשמטת לי הלסת כל פעם מחדש. מדובר באזרחים לכל דבר, כמוני כמוך. למה מתעלמים מהם? מה זה הדבר הזה? וזה מאכיל את הפחד שלי, כי זו גזענות עמוקה שבכלל לא מודעת לגזענותה, ומנגנוני התנהגות אוטומטיים הם דבר מסוכן. הדבר הזה שמתקרא אופוזיציה הוא לא אופוזיציה לכלום. הכול זה רק גוונים נחמדים יותר ונחמדים פחות של ימין. הכול התעוות. ומעבר לזה שזה שינוי הכרחי, ההתייחסות לפלסטינים אזרחי ישראל, זה גם שינוי הרבה יותר בר השגה מאשר שינוי התייחסות לפלסטינים בגדה או בעזה. ואפילו הוא לא קורה.

★ את יודעת, לי מרדכי אמר משהו מאוד יפה – הוא קרא לזה שינוי סטייט אוף מיינד, בראייה היותר גלובלית, וכהיסטוריון הוא יכול לעשות את זה. הוא אומר – נכון שבתוך החברה היהודית-ישראלית אנחנו מיעוט, אבל בחברה הגלובלית, אנחנו לא מיעוט, אנחנו הרוב. יש רוב לקריאה להפסיק את ההשמדה בעזה. ואנחנו צריכים להפסיק לחשוב בתודעת מיעוט, ולהתחיל לראות שאנחנו חלק מתנועה הרבה יותר גדולה. זה שינוי שחשוב שנעשה, זה מחזק אותנו.

וחשוב לחזק, כי אנחנו בתקופה של כאוס, וכאוס מפרק את המוסדות הקיימים, את העמדות, את האמונות, הכול מתפרק, וצריך לזכור שבשביל לבנות משהו חדש, צריך קודם לפרק את הישן. ובשביל שנוכל לבנות משהו חדש, להשפיע על זה, אנחנו צריכים להישאר מאוד מאוד מכוונים, ברורים, מספקי מידע, אינפורמציה. רק ככה נוכל לייצר איזה שינוי.

היום שאחרי היום שאחרי

☆ ההתפרקות קשה. את יודעת, אני חושבת שיש כאב ספציפי, אחר, לאנשים כמונו, שהרוב חושב עלינו כבוגדות. אני אעיד על עצמי, שעם כל ההתנגדות שלי לדרך של המדינה, לכיבוש, ולהשמדה של עזה, אני בכל זאת ישראלית, זה הבית שלי, כאן נולדתי וכאן נולדו לי ילדיי. והשבר הזה, של לראות את הקולקטיב שלי, שחשבתי שאני מכירה, חשבתי שאני יודעת איפה אני חיה, חשבתי שלא יכול להיות שממשלה תפקיר ככה אזרחים, ועוד תמשיך לכהן ולשסע ולשסות ולטשטש את האחריות שלה לדבר הנורא שקרה. ואני מגלה שטעיתי לגמרי. וזה שבר נוראי, הגילוי הזה. כואב. אז אני פוחדת להאמין. אני לא יכולה לחטוף שוב את הבומבה הזאת של פתאום לקלוט שבעצם אני חיה בחברה... שברור שהיא אלימה, אבל זה הרבה מעבר לזה... חברה ג'נוסיידרית, שתומכת בהשמדת עם בכל כך הרבה אופנים ובאופן כמעט גורף, ועוד מצדיקה את זה.

★ אני מבינה. זה שבר זהות מאוד מאוד עמוק גם עבורי. ולכן אני חושבת שהשחרור של החטופים שיביא רווחה עכשיו, ברור, אבל זה ברמה של אקמול, והשפעה של אקמול פגה אחרי כמה שעות.

☆ בדיוק. זה טשטוש של הסימפטומים, לא טיפול בבעיה, לא ריפוי, וזה בדיוק מה שמפחיד אותי בהסכם הזה. הוא אקמול, לא התייחסות לבעיות העומק. ואם אלה נשארות, אז גם הסימפטומים יחזרו.

זה כאילו צריך את היום שאחרי היום שאחרי. כי היום שאחרי זה אחרי שמחזירים את החטופים. אוקיי, ומה עכשיו? חייבים פה שינוי בישראל. אבל אין פה שום הבנה שהדבר היחיד שיכול לעשות פה שקט זה לאפשר לשותפינו למולדת הזאת את המקום שלהם, בדיוק כמו שיש לנו את המקום שלנו כאן. איזה מין מוסר או היגיון זה "לי מגיע ולמישהו אחר לא"? וזה ההיגיון שהחברה שלנו מאמינה בו.

ויש גם עוד עניין, שמאפיין מאוד את ביבי – הוא לא מצמיח מנהיגים, מרוב חרדה לכיסא. אפשר להגיד אפילו שאם משהו מתחיל לצמוח לידו, הוא מיד ימעך אותו. גם זה מזין את התחושה של הכאוס. וההנהגה היחידה שאיכשהו הצליחה לצמוח כאן, נגיד אחים לנשק, שבזמן שהממשלה נאלמה ונעלמה פשוט החזיקו כאן הכול, הם לא מביאים שום שינוי, ממש כמו האופוזיציה שלנו. אי אפשר לקחת מהם את העובדה שהם הצילו את המצב, תפקדו בצורה יוצאת מהכלל בשביל להחזיק את החומרה. אבל התוכנה שלהם? לא מביאה שינוי. היום הם מתנגדים לביבי, ומחר הם הולכים להילחם במלחמות שימור הכיסא שלו.

★ כן. דיקטטורים לא רואים מעבר לשלטון של עצמם. וכשאנחנו מגיעים לשורה התחתונה, שאנשים מוכנים להיהרג ולהרוג בשביל לא לפגוע בחברים שלהם, בשביל איזה חוזה חברתי שלא כתוב אבל מקודד עמוק בפנים, זה עיוות תפיסתי נוראי. לא לראות בחיים קדושה. הם מוכנים ללכת ולהקריב את עצמם על הקוד הזה, בלי לחשוב באופן עצמאי, אוטומטית.

☆ יאללה, עדי, חייבות לסיים. מילה לסיום? מה החלום שלך?

★ החלום שלי זה להקים אתר יד ושם לילדים שנרצחו על ידנו בעזה, בעברית. אתר יד ושם, עם עדויות, עם סיפורים, עם סרטונים ותמונות. אין דבר כזה בעברית, בשפה של אלה שגרמו לרוב ההרג. זה שם ישר בפָּנים את האובדנים הנוראיים.

---