הסיפור של עודה הד'אלין
- Ayala Shalev
- 7 באוג׳
- זמן קריאה 6 דקות
האם אפשר לדבר על צדק בתוך עולם של כיבוש?
לפני כשבוע וחצי, ב-28 ביולי, נכנס המתנחל ינון לוי לכפר אום אל ח'יר בליווי דחפור. הם נכנסו למקום תוך שהדחפור דורס את הגדר התוחמת את השטח הפרטי של אחת המשפחות בכפר, שבה נטעו עצי זית. הדחפור הפולש רמס את הגדר, עקר עצי זית ודרס ופגע באחד התושבים שאיבד הכרה ונפגע בזרועו. אחרי שזה קרה, תושבי הכפר המותקפים התגוננו וזרקו אבנים על הדחפור. ינון לוי, מתנחל אלים במיוחד, שכבר הוטלו עליו סנקציות על ידי האיחוד האירופי ועל ידי ממשל ביידן, עמד לצד הדחפור ולא נפגע מהאבנים. זה לא הפריע לו להרים את האקדח שאחז בידו, ולירות. שתי יריות נורו, שכוונו לעבר קבוצת תושבים שהתכנסו במקום. אחת מהן פגעה והרגה את עודה הד'אלין ז"ל, תושב הכפר בן 32, אב לשלושה ילדים קטנים.
הסרטונים שפורסמו מראים בבירור את ההשתוללות של לוי במקום, את שליפת האקדח ואת שתי היריות שנורו. אנשים שהיו במקום מספרים שכשהגיעו חיילים למקום, לוי הצביע על התושבים שהוא רוצה שייעצרו, והחיילים אכן לקחו ועצרו אותם. לא לגמרי ברור כמה תושבים נלקחו, לפי העדויות, בין 5 ל-8, ואולי יותר. פחות משנה המספר, יותר משמעותי התהליך שבו הרוצח מורה לחיילים מה לעשות, את מי לקחת, והם עושים כדברו.
מה קרה אחר כך
כאמור, היורה, ינון לוי, הורה לחיילים לעצור כמה מתושבי הכפר, שאכן נלקחו למעצר, אזוקים למשך שעות, מכשירי הטלפון שלהם נלקחו מהם. נכון לשבת האחרונה שניים מהם שוחררו ללא האשמות, כמובן. השאר עוד היו מוחזקים. ינון לוי נשלח למעצר בית, וכעבור מספר ימים שוחרר גם מזה.
גופתו של עודה גם היא נלקחה על ידי הצבא והיא עדיין מוחזקת. הצבא הורה לתושבי הכפר לפרק את סוכת האבלים שהוקמה כשהתחילו להגיע אנשים לנחם. כמו ביהדות, גם מוסלמים קוברים מיד ויושבים "שבעה", רק למשך שלושה ימים. אחזקת הגופה בידי הצבא מונעת מהמשפחה את התהליך הכל כך חשוב הזה של קלוז'ר. התנאי שהצבא מציב על מנת להשיב את גופתו של עודה הוא שהוא לא ייקבר בכפר, אלא במקום מרוחק, שבהלווייתו לא ישתתפו יותר מחמישים איש, ושלא תוקם סוכת אבלים. הסחר בגופות, פרקטיקה מוכרת של הצבא הישראלי, מקבל כאן עיוות מיוחד, כשמדובר בקבורה של אדם חף מפשע, פעיל שלום מוכר, שרוצחו מסתובב חופשי, נכון לרצוח את הקורבן הבא.
בקשתה היחידה של המשפחה היא שיחזירו את גופת בנם ויאפשרו לתהליך הקבורה והאבל להתקיים כסדרו – כמו שמבקשת כאן אם-סאלם, אימו של עודה:
"איפה החוק? איפה הצדק? איפה האנושיות של מדינת ישראל?! אנחנו לא עשינו להם (למתנחלים) כלום. 50 שנה, ולא זרקנו אבן.
למה הם עשו לנו את זה? רצחו את עודה ובנוסף לקחו את הילדים לכלא. 17 בחורים נעצרו, שמונה השתחררו.
אני רוצה את שני הבנים שלי. שעודה יובא לקבורה, ושעזיז ישתחרר. אני לא יכולה לקבור את עודה בלי שעזיז יהיה נוכח בהלוויה. והוא (הרוצח) צריך לעמוד לדין.
אני מה פשעתי? למה היכה אותי וזרק אותי לתוך האבנים? וקיבלתי מכה ביד ובראש. רק כי צעקתי לעברו למה רצחת את הבן שלי?
אני חשבתי שעודה יחיה. אם הייתי יודעת שהוא הלך, לא יודעת מה הייתי עושה עם עצמי".
מי היה עודה הד'אלין?
בשבת האחרונה, ה-2 באוגוסט, הגעתי לכפר עם חבריי חוסאם בלעום ובומה ענבר. באנו לנחם. בשביל בומה, איש השלום, האירוע הטרגי הזה הוא טרגדיה אישית.
בומה מספר: "הקשר שלי עם מסאפר יטא, בעיקר עם סוסיא, טוואני ואום אל ח'יר התחיל מזמן, בשנות ה-80 של המאה הקודמת. הקשר עם אום אל ח'יר היה מאוד מאוד מיוחד, בעזרת עיד הד'אלין ועודה הד'אלין, שבזמנו ארגנתי להם קיטנה לילדים פגועי כוויות בצפון, שהם דיברו על החוויות ממנה עוד שנים. עודה היה אז ילד, ילד מדהים. אני מלווה את הכפר מאז, כבר עשרות שנים, אני ממש בן בית. תמיד כשאני מגיע אמא של עודה מטפלת בי, מזמינה אותי להיכנס, לשבת, לשתות קפה. עודה, כשהיה ילד, נשרף באוהל והסיפור הזה כל כך נגע ללבי, ובזמנו הצלחנו להוציא אותו לסעודיה, לטפל בכוויות. מגיל 10 אני מלווה את עודה, וכבר אז אפשר היה לזהות בו תכונות של מנהיג. הוא תמיד הצטיין בלימודים, תמיד התנהל עם חיוך, הוא הנהיג את קבוצת הכדורגל שהקמנו שם בזמנו עם הפועל תל אביב, במסגרת פרויקט של ילדים פלסטינים וישראלים. באמת שאין לתאר את הילד הזה... יום אחד הגעתי לאום אל ח'יר והוא בא וסיפר לי שהוא מורה לאנגלית בבי"ס, וכל כך התרגשתי מזה, ראיתי בזה הישג אדיר שלו. אני כל כך כואב, כל כך מצטער על מה שקרה. אני אזכור את עודה לעד. אני לא מסוגל למחוק את מספר הטלפון שלו מהנייד שלי. מותו הוא אבידה גדולה לכולנו. יהי זכרו ברוך".
כשהגענו למקום, פגשנו משפחה המומה וכמה מנחמים, בעיקר פעילים ישראלים ובינלאומיים, שישבו ביחד בסוכת האבלים הריקה כמעט – כי מצד אחד הצבא אסר ועודה טרם נקבר, אבל מצד שני אנשים חשים רצון לבוא ולנחם, לחזק ולהתחזק. אי אפשר לעצור אבל.
השיחות התקיימו בשקט, בקבוצות קטנות. בקצה המתחם הזה נרצח עודה, וסביב כתם הדם שנותר במקום שבו נפל, מישהו יצר מעגל אבנים, גַלעד. בני המשפחה נמצאים שם, כולם בעיניים זוהרות מדמעות, באים, מברכים, מזמינים לשבת, מציעים קפה ותמרים כמיטב המסורת, ומתיישבים כדי לקיים את אותה שיחה שוב ושוב, השיחה על עודה המלא חיים, החייכן, איש החינוך שעבד עם ילדים. אי אפשר להישאר עם עיניים יבשות. הפגיעה הנוראית בהם, כל כך סתמית, כל כך מיותרת, כל כך אכזרית, קורעת את הלב.
ובינתיים בישראל
ובינתיים בישראל ראיתי הפגנות שמתארגנות, שקוראות "צדק לעודה"; צדק לעודה היום, כמו שקראו צדק לאיאד ב-2020, כששוטר מג"ב ירה סתם באיאד אלחלאק בירושלים, ושוחרר ללא כל עונש; כמו השאלה שהדהדה באוויר "איפה הייתם בחווארה?" אחרי שמתנחלים וצבא ביצעו שם פוגרום ואיש לא נתן על כך את הדין.
הייחוד היחיד בשלושת האירועים האלה הוא שהם הגיעו לאוזני הציבור הישראלי. איכשהו, אני מניחה, הקיצוניות שבהרג סתמי של אדם עם אוטיזם, ואדם עם כוויות בפנים, מצליח איכשהו לעבור את החומות הבצורות של הציבור הישראלי בכלל והעיתונות הישראלית בפרט.
אבל בפועל, בשטחי הגדה הכבושים, במיוחד בשטחי סי, שבהם ישראל היא הריבון על תושבים שאינם ישראלים, האירועים האלה הם אירועים יומיומיים, והקצב וחומרת האלימות הולכים ומתגברים מדי יום.
אין ויכוח על העובדה שזה קורה. זו המציאות, גם אם העיתונות בישראל לא מביאה אותה לקוראת הישראלית. מי שרוצה לדעת מוזמן לפקוד את הדף היומי שבו עדי ארגוב אוספת ומפרסמת את כל המקרים כולם. מאוד מומלץ להסתכל שם, ולו רק כדי לראות את המציאות כמו שהיא ולא כפי שמישהו אחר רוצה שתראו אותה.
התמונה הגדולה
התמונה הגדולה היא הכיבוש. והכיבוש יושב על תודעת העליונות היהודית, זו שמאמינה ש"לי מגיע יותר מאשר להם, ומותר לי לעשות הכול בשביל לממש את זה". ובתוך המסגרת הזאת קורות זוועות איומות, גם בגדה, כבר עשרות שנים; וגם בעזה, סבב אחר סבב, ובשנתיים האחרונות ברמות אלימות שטרם נודעו, ובימים אלה ממשלת החורבן הנוכחית כבר אישרה גם את הכיבוש שלה, כי הכיבוש הוא המדיניות הברורה והיום גם הגלויה של הממשלה הנוכחית – תנו לנו כמה שיותר שטח עם כמה שפחות בני אדם עליו.
סיפוריהם של עודה הד'אלין, של איאד אלחלאק, של חווארה, הם פרטים בדידים בתוך תמונה גדולה. המתבוננת בתמונה הזאת תראה שני קולקטיבים אנושיים – הפלסטיני והישראלי – שבו הישראלי הוא החזק השולט בפלסטיני החלש, בכל פרטי החיים, קטן כגדול. הישראלי גוזל את שטחי המחיה של הפלסטיני, הישראלי קובע את פרטי החיים של הפלסטיני ברמת היומיום – מתי מותר ומתי אסור לו לצאת מהבית, איפה מותר ואיפה אסור לו לנסוע, מתי ואיפה מותר או אסור לו לגור או לבנות את ביתו, מה אסור ומה מותר לו לאכול, איפה מותר ואיפה אסור לו לבלות, מתי ואיפה מותר לו להתארגן, לפעול, להביע דעה על המציאות שלו, מתי ואיך מותר או אסור לו להתגונן מפני אלימות, וכך הלאה עוד ועוד ועוד. המתבוננת בתמונה הגדולה הזאת בוודאי תבחין שהחזק הזה עוסק בעיקר במה אסור לחלש, וזו המשמעות הבסיסית של הכיבוש – עוד הרבה לפני ימי הממשלה הנוכחית, ואין ספק שזו דחקה את גבולות הבושה וההסתרה של הדבר עד הקצה, והעיוות הנוראי של מערכת היחסים האלימה וקשה הזאת נחשף היום לעין כול.
לכן, אני חושבת, שההתייחסות לפרטים הקטנים, הקריאות "צדק לעודה" במקרה הזה, חשובים ככל שיהיו, הם כמו לצעוק בתוך חדר סגור. עד שלא נראה את הכיבוש באמת, נכיר באמת את כל פרטיו ומשמעויותיו בחנק היומיומי של הנפגעים ממנו, עד שלא נבין מה אנחנו, כולנו, כקולקטיב, מעוללים לשכנים שלנו, ונבין כמה זה נורא, בטח להם, אבל גם לנו – עד אז לא יוכל להיות פה שינוי, שינוי מהותי, ובוודאי שלא יוכל להיות פה צדק. כי איך יכול להתקיים צדק בתוך מערכת שבהגדרה היא כוחנית, חד צדדית ומוטה?
‣ בעת כתיבת שורות אלה התפרסם כי הושגו הבנות בין המשפחה לצבא ועודה הובא לקבורה בקרבת הכפר הבוקר. על אף ההבנות הללו, הצבא בכל זאת הציב מחסומים בסביבת הכפר כדי לא לאפשר לאנשים להגיע להלוויה.
