העמדה המוסרית

למען הגילוי הנאות אגיד שחמזה ואני עבדנו ביחד במשך שלוש שנים. אנחנו מכירים היטב, ויש בינינו הערכה הדדית מבוססת. אני יודעת שישראלים-יהודים שיקראו את הטקסט הזה שלו יתכווצו פה ושם. ובכל זאת, אני חושבת שחשוב להביא את הקול הפלסטיני שרואה את המציאות מנקודת מבט שונה מזו שהציבור הישראלי מתבונן דרכה. רובנו חיים כאן בלי להכיר את נקודת המבט הזאת בכלל, וממילא בלי לחשוב שהיא לגיטימית – וזה, אולי, מתאר בדיוק את מה שחמזה כותב. המחשבה שאין כאן עוד עם שזו גם המולדת שלו היא אשליה. המציאות היא שיש כזה, ולמען הביטחון של כולנו, גם אנחנו חייבים להבין את זה ולפעול מתוך ההבנה הזאת.

אילה שלו, עורכת זה עלינו

---

העמדה המוסרית

חמזה אוואודה

יש דרך לראות איך מילים ומעשים זזים ומתמזגים; להבחין כששפה מבטיחה שלום בעוד העולם נוטה בשקט לעבר שליטה. הציונות הליברלית מדברת בשפה של שלום ודמוקרטיה. היא מציגה את עצמה כפנים החכמות, האנושיות, של ישראל, קול שמעריך קיום משותף וזכויות אדם. המילים נשמעות טוב. הן זורמות כמו מים. אבל מתחת למילים האלה קיים דפוס שחוזר על עצמו: מסגרת פוליטית שמטרתה לשמר שליטה בלעדית על הארץ, במחיר אנושי נוראי.

מאז ה-7 באוקטובר, הסתירה הזאת נהייתה בלתי ניתנת לערעור. רבים שדיברו בקולות של חמלה ומורכבות סיפקו כיסוי מוסרי ופוליטי למבצע בעזה, שתואר על ידי משפטנים רבים וקבוצות הפועלות למען זכויות אדם, כקטסטרופה. הם עשו זאת באמצעות שפה שנשמעת פרוגרסיבית, פנייה לאמפתיה, והתעקשות על מורכבות. אבל מורכבות שמשרתת את השררה והכוח היא כמו ענן על פני השמש. היא מסתירה את האחריות ומטשטשת את המערכות המאפשרות לסבל להימשך.

ציונים ליברלים וימנים נבדלים אולי מילותיהם ובמנהגיהם, אבל יש להם אופק משותף. גם אלה וגם אלה מחויבים למדינה שזהותה מבוססת על רוב יהודי, ושניהם מקבלים סדר יום פוליטי שמחייב פלסטינים לחיות בתוך הגבולות שנובעים ממנו. קבוצה אחת מדברת על דמוקרטיה וחיים משותפים, והאחרת על כוח ואמונה; ושתיהן בוחרות באותה בחירה, שאומרת ששוויון מלא לכל מי שחי בארץ הזאת איננו המטרה. ההיסטוריה עדה לכך. התנועות הליברליות המוקדמות, כולל מפלגת העבודה, שרטטו את מפות השליטה, הובילו את הגירוש, ופיקחו על התרחבות ההתנחלויות. הם דיברו על שלום בזמן שעיצבו את הכיבוש. הגרסאות המודרניות שלהם תומכות בתוכניות שדוחות את זכות השיבה, משמרות התנחלויות גדולות ומציעות לפלסטינים אוטונומיה מוגבלת ללא ריבונות אמיתית. פני השטח משתנים, הזרמים שבעומק הדברים לא.

אחרי ה-7 באוקטובר, קולות ליברלים רבים הגיבו בפחד ובסולידריות עם מי שהרגישו מאוימים. הם קראו לפעולה החלטית ודיברו על הגנה על הדמוקרטיה. הם עשו זאת בידיעה של המחיר שפעולה כזאת תגבה. ככל שההרס הלך והאמיר, אותם קולות נעו מקריאות ליד קשה לתחינה לאיזון. הם דחקו בנו לראות את שני הצדדים, להחזיק במורכבות, לראות ניואנסים. ניואנסים יכולים להביא מבט חכם, אבל הם יכולים גם לשמש כמסך. כשמורכבות מכסה על סיבתיות, היא יכולה להפוך מציאות א-סימטרית להתמרמרות סימטרית – וזה, בתורו, הופך אחריות לנחמה וכוחניות לכאב משותף.

אפילו אלה שבינם לבין עצמם חשו בעוצמת הנזק, לעתים קרובות הגבילו את תגובותיהם למילים בלבד. כאב ללא השלכות הוא כניעה שקטה. כדי לשמר עמדה מוסרית, רבים הטילו את האשמה על מנהיג אחד. נתניהו הפך לסמל לכישלון, האיש שפירק את ישראל הטובה. אבל האמת מבקשת מאיתנו להתבונן במבנים שמתחת לפני השטח. המלחמה זכתה לתמיכה רחבה בחברה כולה. אנשי מרכז ואחרים תמכו בהיגיון שלה. הבעיה היא מערכתית, לא רק אישית. לא ניתן להפריד בין פוליטיקה שטוענת לדמוקרטיה תוך שהיא זורעת אי-שוויון, לבין האלימות שאוכפת את אי השוויון הזה.

לציונות הליברלית יש מקום מיוחד בשיח המערבי. היא מדברת בשפה שהציבור במערב מעוניין לשמוע: כאב שמרוכך על ידי היגיון, יגון שמאוזן על ידי איפוק. זו שפה שמנחמת. היא ממסגרת את המלחמה כהכרח טראגי ומשמרת את הסיפור על מדינה דמוקרטית שאין לה ברירה. אבל נחמה יכולה להפוך למחסום לשינוי. היא מאפשרת עוד ועוד התחמשות והצדקה פוליטית תוך החלפת פעולה בביטויי חרטה. היא הופכת אנרגיה מוסרית לשיתוק.

אבל זרמים משתנים. דור חדש גדל, של יהודים ואחרים, שלא מוכן עוד לקבל את הלכסיקון הישן. הם קוראים לדברים שהם רואים בשמם: כיבוש, אפרטהייד, אלימות מערכתית. הבהירות שלהם מטלטלת מוסדות שבעבר קבעו את מסגרת הדיון. בתגובה, מאמצים חינוכיים נעו מחקירה ביקורתית להכשרת ההגנה, תוך צמצום המקום לשאלות כנות וחיזוק של מגננות חוזרות ונשנות.

אם אנחנו מבקשים חלופה לזרם הנוכחי, עלינו להיות מדויקים. החלפה של מנהיג אחד באחר, שמדבר בשפה רכה יותר, לא משנה את היסודות. שינוי אמיתי חייב לעצב מחדש את הקרקע שעליו נבנתה הפוליטיקה. חלופה אמיתית מתחילה בדחייה של עליונות אתנו-לאומית כעיקרון המארגן של המדינה. חלופה כזאת דורשת בנייה של סדר פוליטי שבו יהודים ופלסטינים חולקים אזרחות וריבונות באופן שווה, במקום עם אחד ששולט באחר.

שינוי כזה דורש צעדים מעשיים. הוא מבקש לפרק את תשתית ההתנחלויות ואת המבנים המשפטיים שמתחזקים הפרדה. הוא מבקש להסיר את המצור על עזה ולשקם את תנאי המחיה בה. הוא מתעקש על הכרה בזכות השיבה, ועל פיצוי לא כאיום, אלא כמימוש של צדק, שמאוזן על ידי הסכמים שיבטיחו ביטחון לשני הצדדים. הוא מאפשר לדמיין מחדש את מושג הביטחון לא כשליטה אלא כהגנה הדדית הנתמכת על ידי החוק ועל ידי שוויון.

יהודים רבים נושאים בקרבם פחדים עמוקים, בין-דוריים, פחדים הנטועים במאות שנים של גלות, רדיפה ואובדן בלתי נתפס. הפחדים האלה אינן אשליה; הם זכרונות חיים החקוקים בגוף העם. אבל כשהפחד הוא השולט, הוא הופך הגנה לשליטה וזיכרון לגבול. הדרך המובילה קדימה לא מבקשת מהיהודים לוותר על ביטחון; היא מבקשת ביטחון משותף. החוזק המוסרי של עם לא בא לידי ביטוי באמצעות החומות שהוא בונה, אלא באמצעות היכולת לבטוח בצדק מספיק בשביל לחיות בלי חומות בכלל. ביטחון אמיתי לעולם לא ינבע משליטה, אלא רק משוויון שנבחר מתוך חופש.

עלינו להיות כנים גם לגבי המודלים הפוליטיים. פתרון שתי המדינות שימש כהבטחה עתידית בזמן שבפועל נוצרה מציאות מפוצלת ולא שוויונית. אם הוא משמש כיסוי לבנטוסטניזציה, יש להשליך אותו. והחלופות ברורות: או מדינה פלסטינית ריבונית באמת, בעלת שליטה מלאה על כל שטחה, גבולותיה ומשאביה; או ישות פוליטית דמוקרטית אחת, המבטיחה שוויון זכויות, כבוד וביטחון לכל החיים בה. כל דבר שהוא פחות מזה פשוט ימשיך את היחסים הקולוניאליסטיים תחת שמות אחרים.

הדפוס הזה אינו זר בהיסטוריה. שפה ליברלית שימשה מאז ומתמיד להצדקת נישול ביבשות שונות. תיאור דבר כ"ליברלי" לא הופך אותו לצודק. רבים מהמזדעזעים מההתנחלות הדתית עדיין חיים במסגרת סיפור לאומי שנבנה על גירוש. המלחמה בעזה מוססה את האשליות. גם השפה המדינית המעודנת ביותר, כשהיא מאותגרת, עלולה לחזור להסברת האלימות במקום לרסנה.

אחרי מה שקרה בעזה, הקריאה המוסרית כואבת, אבל ברורה. הציונות הליברלית לא הביאה צדק ולא שלום מתמשך. היא הביאה אוצר מילים שמאפשר לשומעים בעלי יכולת להבין מהו סבל, אבל לא תמיד להבין איך לעצור אותו. כפרויקט פוליטי היא הגיעה לגבול. כרטוריקה היא עדיין מרגיעה, עד שהציבור יסרב לראות מילים ושינוי כשווי ערך.

העתיד תלוי בסירוב הזה. כשחברות, מנהיגים וקהילות יפסיקו לבקש ניסוחים רכים יותר ויתחילו לדרוש טרנספורמציה מערכתית, כולנו נהיה קרובים יותר להרמוניה. איזון אמיתי אינו נטרול האמת או השטחה של הבדלים. שינוי אמיתי הוא חיבור בין אמצעים למטרות על מנת שפעולות ינבעו מתפיסה של צדק. ניואנסים ללא צדק אינם איזון, אלא חמלה שאיבדה את האומץ שלה. מצפון ללא פעולה נותר לא יותר ממראה.

---

חמזה אוואודה הוא אקטיביסט פלסטיני, מומחה ליישוב סכסוכים ומרצה.