יום כיפור, האחד באוקטובר, 2025
- Doron Meinrath
- 30 בספט׳
- זמן קריאה 3 דקות
יום כיפור נושא עמו כל כך הרבה משמעויות מכל כך הרבה רבדים של החיים. הוא אולי היום החשוב ביותר על פי הדת, שחשוב לה לשמור עליו. לפני 42 שנה נוספה לו המשמעות האיומה של המלחמה דאז, על אלפי קורבנותיה. לפני שנתיים הוא קיבל את גוון הטבח הנורא שהתרחש בעוטף עזה, כשבוע אחרי. ובבסיס של כל זה, כמו שיודע כל ילד ביסודי, יש שלוש מילים מכוננות: סליחה וחשבון נפש. שלוש מילים שבעצם מהותן, בתורן, מכוננות שינוי.
דורון מיינרט כותב על יום כיפור 2025.
אילה שלו, עורכת זה עלינו
יום כיפור, האחד באוקטובר, 2025
דורון מיינרט
“שלוש מאות ושישים וחמש פעמים סובבת הארץ סביב צירה עד שהיא סובבת את שמשה היא. וחוזר חלילה. האדם חג את המחזוריות הנצחית הזו, העולה עליו ובלתי מותנית בו ובמלחמותיו. לאדם עצמו ניתנים החיים אשר יש להם סיג ואשר הם בני חלוף. ובאשר יש לרוח לאדם – הוא עומד בפני חידת חייו המקסימה ורוחו אינה משתפלת ואינה מתדכאה. כי יש טעם לחיים. כי יש עבר ויש עתיד והחיים הם קטע מן הנצח. האדם מלא יצר של חיים וכח יצירה. לפניו היעוד הכביר של הסדרת החיים האלה”.
הטקסט הזה היה חלק ממסכת ראש השנה של בית השיטה, מכורתי. כתב אותו ישראל גת, אחד ממייסדי הקיבוץ שנהרג בתאונת דרכים הרבה לפני שנולדתי, זוהי פסקה במסגרת מאמר ששמו "לקראת הימים הנוראיים".
יום הכיפורים הוא הזדמנות לעצור רגע את מירוץ החיים, להתעלות מעל היומיום ולנסות להסתכל על החיים בפרספקטיבה. לנסות לאטום את אוזניך לשעה קלה מהרעש הבלתי פוסק של החדשות הניתכות בך ומאיימות להכריע אותך. לנסות לערוך "חשבון נפש", משמע לבחון את מחשבותיך ובעיקר את פעולותיך, לנסות לחלץ מהפרטים מכלול, לחשוב על הכיוון בו אתה פוסע ולחשוב על הצורך בתיקון הדרך.
נהוג לחלק את חשבון הנפש לשלושה תחומים – אישי, קהילתי ולאומי. אלא שבימים אלה הכל מתערבב, האישי כרוך בדאגה בלתי פוסקת ובעצב מעיק בשל המתרחש במישור הלאומי והעולמי, רבים הולכים לישון כל לילה ומתעוררים כל בוקר למציאות אסונית המהדהדת במוחם, שעילתה מה שמתחולל במישור הלאומי. קהילות מתפרקות ואחרות נוסדות על רקע העמדה כלפי הלאומי. הלאומי מאיים על קשרי המשפחה, על קשרי החברות, על היכולת לשמור על קשר למרות ההבדלים בהשקפת העולם. הוויכוח הופך ליריבות. הכרח לנצח כי אם לא – חיינו ישתנו ללא היכר וללא יכולת תיקון בטווח הזמן של חיינו.
הפילוסוף קאנט מכוון את חשבון הנפש לשלוש שאלות – "מה אני יכול לדעת", "מה עלי לעשות", "למה אני יכול לקוות".
"מה אני יכול לדעת" – קאנט מתכוון לתורת ההכרה, אבל אסיט זאת לעולם החברתי והמדיני. ישראל נמצאת במשבר החמור ביותר בתולדותיה, והעולם כולו במשבר החמור ביותר מאז אמצע המאה הקודמת. כוחות חזקים מאד מקדמים ותומכים בתהליכים אלה ואף רואים בהם היבט חיובי. הקידמה והנאורות איכזבו רבים שרואים עצמם בצד המפסיד, למרות שבאופן אובייקטיבי חייהם משופרים ללא היכר מחיי הדורות הקודמים, ושיפור זה הושג בזכות הקידמה והנאורות. כך גם החילוניות והשאיפה להעמיד את האדם במרכז במקום את הדת סופגים מתקפה חמורה.
אני לא בטוח שאני מבין את סיבות העומק לכך. ויותר מכל – אני לא יודע מה אפשר לעשות בנוגע לכך, ובוודאי שלא יודע מה ילד יום.
"מה עלי לעשות" – אי הוודאות היא רכיב מרכזי בנסיונו של אדם לפעול במישור האנושי. פעולה זו אינה כפעילותו של בעל מלאכה, הנוקט סדרת פעולות שתוצאתה, אם לא שגה, ידועה מראש. הבנאי, הטבח, הנגר, המהנדס, המתכנת, פועלים על החומר. הם יכולים לנבא במידה רבה של וודאות את פרי מעשיהם. מי שפועל בקרב בני אנוש אחרים, תוצאות פעולתו מותנית ברצונם ובפעולתם של אחרים, לכן אין שום דרך לוודא שהתוצאה הרצוייה תתממש. מאפיין זה היה נכון תמיד, אבל הוא מתעצם בחברה ליברלית ודמוקרטית שרואה במימוש הרצון החופשי של כל פרט עיקרון יסוד. מאפיין זה מביא רבים לשיתוק, לצריכה פסיבית של החדשות הנוראיות ולנסיון לשרוד בתוך הקטסטרופה ולבנות עולם מצומצם שמבודד את הרעשים שבחוץ.
לא ניתן לנבא את הפעולה לפי התוצאות ולא נכון לשפוט אותה על פי התוצאות, אבל הכרח לפעול, ולפעול משמעותו שילוב של פעולה והנמקה. בימים אלה – ההתנגדות לכיבוש וההתנגדות לפשעים נגד האנושות הם חובה מוסרית והכרח לפעול כנגדם, להשתדל להשיג תוצאות אבל להימנע מלמדוד את עצמך לפי תוצאות בלבד. הפעולה שבחרתי (עם חבריי) לבצע היא שילוב של הנמקה ודיבור למוחות וללבבות של הציבור, לצד מחאה קולנית ובולטת בכל מקום שאפשר, ולצד פעולה בגדה המערבית כנגד המתנחלים, כל עוד אפשר. אלו פעולות שיכול לעשות כל אחד. בנוסף נדרשות בהכרח פעולות בתחום הבינלאומי התקשורתי, החוקי, הכלכלי ועוד – שמטבען הן פעולות של מעטים.
"למה אני יכול לקוות" –חדשות היום, על ההסכם המתגבש להפסקת המלחמה (שהלוואי שיתממש) הן דוגמה להבלחתה האפשרית של התקווה. זו תכנית שבה תמכנו בכל מחאה ובכל שיחת רחוב ושיחת מדיה חברתית כבר שנה וחצי לפחות, מאז שהוצגה תכנית ביידן. האם השפענו? האם הועלנו? האם יש כאן התחלה חדשה של עתיד גרוע פחות? אין לי מושג. עשינו מה שיכולנו.
טבעה של ההיסטוריה הוא שהיא אינה מסתיימת, לעולם. כל עוד חיים ופועלים אנשים, כל עוד נולדים אנשים חדשים ונכנסים למעגל הפעולה, יש תקווה. לא עלינו המלאכה לגמור ואין אנו בני חורין להיבטל ממנה.
דורון מיינרט הוא פעיל בקבוצת "מסתכלים לכיבוש בעיניים".
תגובות