עֶגלה ערופה

כשאני מדברת על היום שאחרי, אני לא מתכוונת ליום שאחרי בעזה. שם, כך נראה, וכך מתוכנן, ימשיך כנראה להיות רע, בעיקר כי אין כוח אחד בסביבה שיכול לשים לזה סוף. אז לרגע, ובשונה מהמקובל במקומותינו, אני רוצה להפנות את העיניים פנימה, אלינו, הישראלים, בישראל. אני רוצה לרגע לבקש לעצור את המחשבות על כמה אנחנו צודקים ומסכנים, כי מה עושים לנו, כמה שונאים אותנו, איך כולם אנטישמיים נגדנו, כמה אנחנו רוצים טוב וכולם רוצים רע וכל הג'ז הנוראי הזה שמתנגן כאן בכל ערוצי התעמולה... סליחה, התקשורת... ללא הפסקה.

אילה שלו, עורכת זה עלינו

---

עֶגלה ערופה

מחשבות על היום שאחרי

מה היה לנו פה

אתחיל בלומר את המובן מאליו – הטבח שחמאס ביצע ב-7 באוקטובר היה אירוע חמור, נוראי, מזעזע, בכל קנה מידה. וכמו בכל פשע שמתבצע, ראוי שכל מי שביצע את מה שבוצע שם, יבוא על עונשו. אין לי חמלה על רוצחים ואני מאמינה שבדיוק בשביל זה יש מערכות חוק, שתפקידן לטפל ולהעניש בהתאם.

מה שפחות מובן מאליו זה האופן שבו התפתחה התגובה הישראלית לאירוע, ולאן זה הביא אותנו היום.

ישראל נפגעה קשות, והגיבה מיד. אולי המציאות היום הייתה נראית אחרת אילו התגובה הישראלית לא הייתה תגובת נקמה מיידית, אלא תגובה מתוכננת יותר, שמסתכלת על עוד חלקי מציאות. למשל – מה היה קורה אילו, אחרי שכולנו קלטנו מה קרה, היו המחליטים מכריזים על שבוע אבל, שבעה לאומית, כדי לתת לכולנו להפנים ולעכל? אילו נתנו לנו לפני הכול לקבור את המתים, לנחם את האבלים, להתייחד עם זכר הקורבנות? אילו היו מנצלים את השבוע הזה לבנות תוכנית פעולה אמיתית, עם יעדים אמיתיים, עם מדדים להישגים, עם חשיבה קדימה על השינוי המדיני שרוצים להשיג במלחמה, שינוי שיבטיח באמת את הפסקת התוקפנות ההדדית הנמשכת? מה היה קורה אילו התקשורת הייתה מציגה את התקיפה הזאת כמה שהיא באמת – חלק מסבבי אלימות וחילופי מהלומות בלתי פוסקים בין ישראל לעזה, ושבפעם הזאת אנחנו היינו הצד הנפגע, שלא כמו בסבבים הקודמים?

אבל זה לא מה שקרה. ההנהגה הישראלית יצאה למתקפה מיד, הסתערה בכל הכוח – ויש לה כוח – על עזה, עיוורת מכאב, מרצון לנקום, ולא עצרה מאז. אפילו את הפסקת האש שהוכרזה בינואר הממשלה הפרה במרץ, אחרי שנמסרו לידיה כל החטופים שהוסכם שיוחזרו. והתקשורת נסחפה אחריה ומאז לא הפסיקה לדברר ולשפרר את הממשל, להביא עוד ועוד גנרלים לאולפנים, ולא לתת מקום אפילו למחשבה על דרכים אחרות. ועם כל הכוח הזה שמופעל על דעת הקהל הישראלית, התוצאה ברורה – רוב מוחלט של הציבור הישראלי תומך בהרג חסר תקדים של אזרחים חפים משפע, ובהשמדה טוטאלית של עולמם הפיזי.

קצת נתונים

ב-7 באוקטובר נכנסו לישראל בין 3,000-6,000 תוקפים ורצחו כ-1,200 בני אדם, וחטפו כ-250 לעזה. מאז ועד היום ישראל רצחה בעזה כ-57,000 בני אדם על פי המספרים הרשמיים – אלא שאלה אינם לוקחים בחשבון אנשים שנקברו מתחת להריסות, כאלה שלא הגיעו לבתי חולים, ואחרים שמתו ברעב או כתוצאה מתנאים היגייניים לא ראויים. ההערכות מדברות על 100,000 הרוגים. את כל הנתונים על ההרס בעזה אפשר לראות פה.

אין טעם לגולל פה את כל הקורות בכמעט שנתיים האלה. כולנו קראנו, ראינו, כתבנו, אמרנו, צעקנו, מחינו, הפגנו, כעסנו, בכינו, קיללנו ועקבנו אחרי כל צעד של התפתחות בעלילה העקובה מדם הזאת. והנה עכשיו, מותשים ומבולבלים, הגענו למקום שבו יש מצב שמתקרבים לסוף של זה, איזשהו סוף. ואם וכאשר יגיע הסוף הזה, כשגלי ההסתה ישככו, וכשהצמא לנקמה יוגדר כהסתיים, כשהצבא יפשוט מדיו לפחות בחלקו הגדול – ניוותר אנחנו, החברה הישראלית, עם הרבה דם על הידיים, ואולי אולי נתחיל לקלוט מה עשינו, ונצטרך להבין מה עושים עם זה עכשיו.

עֶגלה ערופה

בספר דברים כא מסופר הסיפור הזה, וממנו נובעת מצווה – מצווה שליבתה לקיחת אחריות. בעוונותיי, למדתי כמה שנים בבית מדרש "קולות", והסיפור הזה משך את תשומת לבי והתעסקתי בו לא מעט.

א כִּי-יִמָּצֵא חָלָל, בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל, בַּשָּׂדֶה:  לֹא נוֹדַע, מִי הִכָּהוּ.  ב וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ, וְשֹׁפְטֶיךָ; וּמָדְדוּ, אֶל-הֶעָרִים, אֲשֶׁר, סְבִיבֹת הֶחָלָל.  ג וְהָיָה הָעִיר, הַקְּרֹבָה אֶל-הֶחָלָל--וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה, בְּעֹל.  ד וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת-הָעֶגְלָה, אֶל-נַחַל אֵיתָן, אֲשֶׁר לֹא-יֵעָבֵד בּוֹ, וְלֹא יִזָּרֵעַ; וְעָרְפוּ-שָׁם אֶת-הָעֶגְלָה, בַּנָּחַל.  ה וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים, בְּנֵי לֵוִי--כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ, וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה'; וְעַל-פִּיהֶם יִהְיֶה, כָּל-רִיב וְכָל-נָגַע.  ו וְכֹל, זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים, אֶל-הֶחָלָל--יִרְחֲצוּ, אֶת-יְדֵיהֶם, עַל-הָעֶגְלָה, הָעֲרוּפָה בַנָּחַל.  ז וְעָנוּ, וְאָמְרוּ:  יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ.  ח כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ, ה', וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל; וְנִכַּפֵּר לָהֶם, הַדָּם.  ט וְאַתָּה, תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי--מִקִּרְבֶּךָ:  כִּי-תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי ה'. {דברים כא}

בגדול, הסיפור הזה הוא סיפור על ערך חיי אדם ועל האחריות של נבחרי הציבור ומנהיגי הציבור לדאוג לכך שבמקרה של מעשה רצח, אפילו כשלא נתפס הרוצח, עדיין ייעשה גם חשבון נפש, עדיין תהיה חשיבה על איך זה קרה ואיך ניתן לדאוג שזה לא יקרה שוב. בעיניי, אפשר להסתכל על המתרחש בעזה וישראל דרך סיפור עגלה ערופה, ויש מה ללמוד ממנו.

כמה גדול הפיתוי להגדיר את האירוע כ"לא שלנו", לדלג מעליו, לעקוף אותו, ולהמשיך הלאה... רק שבמציאות, הרי הכמעט שנתיים האחרונות קרעו חלל עצום בתוך המרקם החברתי הידוע והמוכר שלנו. באין אשם, מי ייתן את הדין? האם באמת נוכל להמשיך הלאה כאילו דבר לא קרה?

גם חלל אחד שנמצא בשדה, יש לו השלכות על סביבתו, גם אם אין אצבע שיכולה להצביע ולבודד את האשם. כי זו דרכו של עולם – כשקורה משהו בסביבתנו, זה משפיע על כולנו, וטיפשי להפנות מבט הצידה ולהגיד "זה לא משפיע עליי". הרי עצם האמירה "זה לא שלנו", כבר מרמזת על קשר לאירוע. הקשר הזה הרי ברור שקיים, ועכשיו נשאר לנו, כחברה, להגדיר אותו, לתת לו שם, לבחון מי אנחנו מולו. גם מי שחושב שאנחנו לא אשמים, ש"אין חפים מפשע בעזה", לא מכחיש את מעשינו, אלא רק מצדיק אותם בהצדקות שונות. לכן, מוטב לנו שנתייחס למה שקרה מאשר שנותיר את החלל פעור, מדמם ולא מטופל. מוטב לנו לעשות את הדבר הזה שמעולם לא עשינו, כחברה ישראלית - לעצור רגע, לקחת אחריות על מה שקרה כאן, לזהות אותו להכיר בו – ולא להתעלם ולהמשיך הלאה, ולהשליך את הכמעט שנתיים האלה אל הבור שאליו השלכנו את הנכבה, את הכיבוש, את הגזענות המוטמעת, את החינוך למיליטריזם, את האדרת המוות כגבורה. זה כבר ראינו שלא מביא לשום דבר טוב.

בתוך החברה הישראלית יש פוזיציות שונות מול רצח העם בעזה – ולמי שקשה עם "רצח עם", תחליפו ב"הריגה ופציעה של מאות אלפי בני אדם, גברים, נשים וילדים, הרעבה, טרנספר, שיטוח של הרצועה והבאתה למצב שלא מאפשר מחיה" – ומול הפקרת החטופים. יש מי שלחצו בידיהם על ההדק, יש מי שקבעו את המדיניות המתירה את זה, יש מי שנתנו הוראה ישירה. ויש את הרוב הגדול, המוחלט כמעט, שתמך בתוקפנות הבלתי פוסקת הזאת וסיפק לעצמו את התירוצים המקובלים שלעיל. גם מי שידיהם לא שפכו את הדם ישירות, עשו הרבה בשביל ש"עיניהם לא יראו" – ואולי סיום האלימות יאפשר לאלה פשוט לפקוח עיניים ולהזיז את המבט בחזרה למציאות האיומה שהיו שותפים ליצירתה.

מבט נוכח ולקיחת אחריות הן אמירות בקשר למה שהיה, ובקשר למה שיהיה, וזו אחת הדרכים המשמעותיות לעיבוד ולנתינת משמעות למה שקרה – על מנת להבטיח שזה לא יקרה שוב. ורק כשזה יקרה, רק כשנכיר במה שעשינו, נוכל להתחיל למלא את החלל הנורא שנותר ולהתחיל לשקם, ולמצוא דרך חדשה ללכת בה, והלוואי שזו תהיה דרך שלא כוללת עוד רצח, וכן כוללת ראיית טוב לכל מי שחי כאן. איזה שינוי מבורך זה יהיה!

---